גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תקי"ט מדור "עלי הדף"
מסכת חולין
דף לז ע"ב

בענין החומרא "שלא לאכול בשר שהורה בה חכם"

כתב הרמ"א בשו"ע יורה דעה (סי' קטז ס"ז): "בהמה שהורה בה חכם מסברא, ולא נמצא הדין בפירוש שהיא מותרת, בעל נפש לא יאכל ממנה". מקור דין זה הוא במכילתין (לז: ולהלן מד:), שביארו בגמרא מה שאמר יחזקאל הנביא (ד, יד): "הנה נפשי לא מטמאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול", וביארו שמה שאמר: "'ולא בא בפי בשר פגול' - שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם".

ה'פנים יפות' מבאר בזה בפרשת שמיני את הפסוק (ויקרא יא, מז): "להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל", כי יש לדקדק בלשון הפסוק "ובין החיה אשר לא תאכל", שמשמעו לשון הפעיל לאחרים, והיה לו לומר "ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר אינה נאכלת", וכתב בזה"ל: "מה שכתוב 'ובין החיה אשר לא תאכל' - בלשון הפעיל, כענין שאמרו (מכילתא בא יג, ג) 'לא יאכל' - לחייב המאכיל, כן הוא ענינו הכא, דאף שאמרו חכמינו ז"ל 'לא בא בפי בשר פגול' - 'שלא אכלתי מן הבהמה שהורה בה חכם', וכיון שענין הכתוב הזה להבדיל בין טריפה כשירה לטריפה פסולה (עי' רש"י שם), שלא להחמיר אלא כפי הדין ממש, וזה אינו אלא להורות לאחרים, אבל לעצמו יכול להחמיר בדבר שיש בו הוראה, והיינו דכתיב 'לא תאכל', לשון מאכיל לאחרים".

כוונת הדברים היא, דהנה בביאור הפסוק "ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל", כתב רש"י: "ובין החיה הנאכלת, צריך לומר בין צבי לערוד (=בתמיה), והלא כבר מפורשים הם, אלא בין שנולדו בה סימני טרפה כשרה, לנולדו בה סימני טרפה פסולה", והיינו, שהתורה באה להזהיר ולהבדיל כאשר נולד בבהמה מקרה של טריפה, וצריך לעיין בה האם נטרפה או לא, ועל כך הזהירה התורה שיש להבחין היטב בין המקרים שיארע בהן, ולהבדיל בין כאשר נעשית טריפה - שלא לאוכלה, ובין המקרה שלא נעשית טריפה, והגם שנולדו בה סימני טריפה יכולים לאכלה, ונמצא, שהפסוק מיירי בבשר שהורה בה חכם, כי החכם היה לו להבחין בה ולהוציאה מידי טריפה, ולכן אמרה התורה: "אשר לא תאכל" - לאחרים", כי ענין זה להבחין בין נולדו בה סימני טריפה כשירה לנולדו בה סימני טריפה פסולה, אינו אלא כלפי אחרים, כי לעצמו יש להחמיר שלא לאכלה - גם בנולדו בה סימני טריפה כשירה, שהרי בדבר שיש בו הוראת חכם, בעל נפש לא יאכל ממנה. (מפורש יוצא מדבריו, שחומרא זו שלא לאכול בשר שהורה בה חכם, אינה אלא לעצמו, ואין להורות כן כלפי אחרים, וכן כתב בספר 'איסור והיתר הארוך' (שער נז סי' טו): "ודוקא להוסיף ולהורות טריפות אחרות יתר על אלו שמנו חכמים אסור, אמנם אם רצה להחמיר על עצמו שלא לאכול מהבהמה ועוף, או מכל דבר שנשאל עליו לחכם, או מתבשיל שנפל או שנמצא בו איסור בכלי שני או בכלי ראשון ויש ס', או בשר אחר גבינה באותה סעודה, ומכל כי האי גוונא ולהרחיק עצמו מכל דבר כיעור הרשות בידו, כמו שמצינו בקדמונים שלא אכלו בשר כוס כוס וכי האי גוונא (עי' חולין לז:), וגם אמרו בהמה שהורה בה חכם בעל נפש לא יאכל ממנה. וכן כתב מהר"ם, וכל אדם יכול לגדור ולהתקדש עצמו אף במותר לו, ואין זה כמוסיף על התלמוד... וגם מצוה היא, כמו שדרשו רבותינו ז"ל מ'כי עם קדוש אתם לה' אלקיכם' (ראה יד, ב', ועי' ספרי וילקוט שמעוני שם: "קדש עצמך במותר לך")...".)

והנה, ה'חתם סופר' מביא בחידושיו על התורה (סו"פ שמיני) את דברי רבו הנ"ל בקצרה, שהפסוק מיירי בבשר שהורה בה חכם, וכתב לבאר הפסוק באופן אחר, שמה שנאמר "ובין החיה הנאכלת" מיירי בבשר כשר ממש - שלא הורה בה חכם כלל, ואילו ההמשך "ובין החיה אשר לא תאכל" מיירי בבשר שהורה בה חכם, וגם מתבאר בדבריו באופן פנימי ענין הזהירות שלא לאכול בשר שהורה בה חכם, וזו לשונו: "ונראה לי לבאר יותר, כי האוכל דבר טמא 'ונטמתם בם' (ויקרא יא, מג) - ונטמטם בם (עי' יומא לט.), וההיפך אוכל מבשר בהמה טהורה 'זאת החיה אשר תאכלו' (ויקרא יא, ב), שאוכל החיות נפש הבהמה ומעלה ניצוציה, אמנם בהמה שהורה בה חכם נהי שאינו מטמטם, מכל מקום גם אינו אוכל חיות שבה ומעלה ניצוציה, אלא כאוכל עפרא בעלמא, וזהו: 'בין החיה אשר תאכל' - החיות שלה, והיינו שלא הורה בה חכם אלא הותרה לגמרי, 'ובין החיה אשר לא תאכל' - החיות שלה, אלא שהותרה".

דברים אלו של רבינו ה'חתם סופר' זצ"ל, שבאכילת בשר שהורה בה חכם, אין גורמים להעלאת הניצוצות, מתבארים יפה עם דברי רבינו ה'בני יששכר' זצ"ל הנודעים (מאמרים לחודש אדר מאמר ב' דרוש ז), וזו לשון קדשו: "ידוע הדבר להמבינים בענין קליפת נגה ושלש קליפות הטמאות, אשר כל הענינים האסורים הם מן ג' קליפות הטמאות, וענינים המותרים הם מקליפת נגה, וגם נפש הבהמיית התאונית שבאדם הישראלי הוא מקליפת נגה, והנה כל הענינים המותרים צריכים להתבחן על פי הדעת, אם מתבונן בדעתו לעשותן לשם ה' ולתורתו, אזי מתעלה החיות של הדבר המותר ההוא, שהוא מקליפת נגה, אל הקדש פנימה, כגון אם אוכל האדם מאכל היתר בכדי לילך בכח האכילה ההוא לעבודת השי"ת, אזי מתעלה החיות של המאכל ההוא אל הקדש, נמצא מתעלה נגה אל הקדש... והנה אם לוקח האדם ואוכל או עושה דבר האסור על פי התורה והכוונה לעבוד את השי"ת בכח המאכל ההוא, כגון אם יאכל דבר איסור ויאמר בדעתו שילך בכח ההוא ויעבוד את השי"ת זה אסור, כי דבר האסור על פי התורה היא משלש קליפות הטמאות, וזה רע לגמרי, וצריך ביטול לגמרי, ולא יעלה אל הקודש".

וממשיך ה'בני יששכר' וכותב: "אבאר לך מה דקשה על זה, כיון שכל הדברים הנאסרים על פי התורה חיותן משלש קליפות הטמאות אשר אין יכולין להתברר על ידינו, אם כן למה תהיה כזאת שלפעמים תתבטל חתיכת איסור בהיתר והוא נאכל על פי התורה, כגון שנתבטל בששים, או יבש ביבש ברוב, אבל תדע שהוא ממחשבות הצור תם, הוא ית"ש יודע אשר הניצוץ הטמון באותה חתיכה האסורה ביחוד יכול להתברר על ידינו, הנה ית"ש מזמין שתפול החתיכה האסורה הזאת לתוך ההיתר ותתבטל, ואכול יאכלו אותה עפ"י התורה ותתברר הניצוץ הזה, וכן תתבונן בהיפך, בדברים המותרים שחיותן מקליפת נגה אשר מוטל על ישראל לברר הטוב מן הרע, כאשר יש באיזה מקום דבר אשר אין הבירור מגיע לנו כי הוא משוקע מאד, הנה היוצר בראשית פועל ומזמין שיבא הדבר לידי איסור, כענין הבהמה הטהורה הכשרה כשיש בה ניצוץ שאין היכולת ביד ישראל לברר, הנה יארע בה אחת מן הטריפות או בשחיטה או בבדיקה כדי שלא יאכל ממנה ישראל, הבן הדבר".

ועל כך כותב עוד: "ועתה מהראוי לך להתבונן, כיון שהדבר הזה הוא מאת השי"ת, שהוא מזמין הדבר האיסור שיתערב ברוב היתר בכדי שיהיה ניתר באכילה, כי יודע השי"ת שזה הוא מכלל הבירור הנמסר לישראל, ואם כן מצוה הוא בדווקא שיאכל ישראל החתיכה ההוא ולא יחמיר.... על כן לדעתי הצעירה אין זה מדרך החסידות מה שכמה אנשים נוהגים סלסול בעצמם שלא לאכול מן שום מאכל שהיה עליו שאלת חכם... כי לדעתי אדרבה מצוה הוא, יאכלו ענוים וישבעו, כי הוא נסיבה מאת השי"ת שישוב האיסור להיתר ויתברר על ידי אכילת ישראל, ומה שאמרו ז"ל 'לא אכלתי מבשר שהורה בה חכם', היינו, דוקא במלתא דתליא בסברא...", ומבואר מדבריו הקדושים, שבשר שהורה בה חכם, אין בה עבודת בירורים והעלאת ניצוצי הקדושה, וזה כדברי החת"ס, שאינו אלא כאוכל עפרא בעלמא, וכנ"ל.