אשה לבעלה: חולין או קדושה?

הרב דב קדרון

חולין לא ע"א

טבילה כדי להיטהר לצורך חולין אינה צריכה כוונה מיוחדת, לעומת זאת טבילה לצורך דברים שיש בהם קדושה, כגון תרומה וקדשים, צריכה כוונה מפורשת לשם כך, וללא כוונה אין הטבילה מטהרת.

ב"בירור הלכה" מבואר שרב ורבי יוחנן וכן הפוסקים לאורך הדורות נחלקו האם טבילת אשה נידה לבעלה נידונת כטבילה לחולין, שמטהרת גם ללא כוונה, או כטבילה לקדשים אשר אינה מטהרת ללא כוונה.

אפשר לומר שהמחלוקת היא עמוקה יותר ונובעת מהגדרת מהות הקשר הגופני בין הבעל לאשה. אם קשר זה מוגדר כעניין של חולין אז אין צורך בכוונה מיוחדת לטבילה, ואם הוא מוגדר כקשר של קדושה אזי יש צורך בכוונה כזו.

מחלוקת זו התפרסמה כאשר יצא לאור הספר "אגרת הקודש" שהיה מיוחס לרמב"ן. בספר זה הוא מאריך להסביר שהקשר בין איש לאשתו הוא קשר של קדושה, ובזה הוא חולק על הרמב"ם, אשר בספרו מורה נבוכים (ח"ב פרק לג) משבח את דברי אריסטו שהגדיר זאת כ"חרפה", ומובן שלדעתו אין זה עניין של קדושה אלא חולין גמורים.

כמו בהסבר של מחלוקות אחרות, גם כאן ניתן לומר ששתי הדעות קיימות במציאות. מובן שהקשר יכול להיות בשני האופנים וברמות רוחניות שונות, וייתכן שנקודת המחלוקת היא מהי הרמה הרוחנית של קשר זה אצל סתם אדם, או אצל אדם ממוצע, האם זהו קשר של חולין או קשר של קדושה. מכאן נובע ההבדל בהלכה האם צריך כוונה לטבילה או לא.