|
שמו של האדם / רפי זברגרבכורות ז ע''א-ע''ב
הקדמההמשנה בדף ה' דנה בדין ''נדמה'' – ולד השונה ממין אמו ודומה למין אחר. ברישא דנה המשנה בנדמה לגבי דין בכור, ובסיפא לגבי דין איסור אכילת בהמה טמאה. נלמד את הסיפא: ומה הם באכילה? בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה - מותר באכילה. בהמה טהורה שילדה מין שנראה כמו בהמה טמאה, ואפילו שאין לוולד סימני טהרה (מפריס פרסה ומעלה גרה) – הבהמה טהורה. וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה - אסור באכילה. מקרה הפוך: בהמה טמאה שילדה מין שנראה כמו בהמה טהורה, אף שיש לה סימני טהרה – הבהמה טמאה. ומכאן לכלל: שהיוצא מן הטמא – טמא, והיוצא מן הטהור – טהור. כל מה שיוצא מן הטמא - הריהו טמא, למרות שיש לו סימני טהרה. וכל היוצא ממין טהור – הריהו טהור, למרות שאין לו סימני טהרה.
הנושאהגמרא בעמוד א' מסתפקת בעקבות דין המשנה בבעיה הבאה: בעו מינה מרב ששת: מי רגלים של חמור מהו? שאלו את רב ששת, מה דין מי רגלים (שתן) של חמור, שהיא חיה טמאה. הגמרא מייד תסביר את צדדי הספק. ותיבעי לה דסוסים וגמלים! לפני כן, שואלת הגמרא, מדוע שאלו דווקא אל חמור ולא שאלו מה דין מי רגלים היוצא מסוסים וגמלים? דסוסים וגמלים לא מיבעיא להו - דלא עכירי ולא דמו לחלב, מיא עול מיא נפוק. כי קמיבעיא להו דחמור - דעכירי ודמו לחלב, מאי? מגופיה קא מימצצי ואסירי, או דלמא מיא עול מיא נפוק, והאי דעכירי - הבלא דבישרא הוא. האם נאמר שהם ''התמצו'' מגופו של האמא ולכן נאסור מדין היוצא מן הטמא, או שנאמר כמו בסוסים וגמלים, שהמים שנכנסו הם המים שיצאו, ועכירותם של המים נובעת מ''חמימות וחום הבשר'', כלשונו של רש''י? אמר להו רב ששת, תניתוה: שהיוצא מן הטמא – טמא, והיוצא מן הטהור – טהור, מטמא לא קאמר, אלא מן הטמא, והני נמי מינא דטמא הוא! רב ששת עונה לשואלים אותו, ומדייק זאת מלשון משנתנו. נאמר היוצא ''מן'' הטמא – טמא, ולא נאמר היוצא ''מטמא''. רב ששת לומד מכך שכל היוצא מטמא, והוא דומה לו, הרי הוא טמא. ולכן, מי רגלים של חמור, דומים לחלב של החמור, שהרי הם עכורים, ולכן הם טמאים. לעומת זאת, מי רגלים של סוסים וגמלים, אינם דומים להם כלל וכלל (צלולים לגמרי), ולכן הם טהורים. (ישנן שתי לשונות בגמרא לתשובת רב ששת, לא נאריך בכך). מיתיבי, מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? מפני שמכניסות אותו לגופן, ואין ממצות אותו מגופן. מקשה הגמרא מברייתא המסבירה מדוע דבש דבורים טהור, למרות שהדבורה טמאה (ואסורה באכילה). ההיתר נובע מכך שהדבש אמנם נוצר מפרחי האילן שהדבורה אוכלת, אך אין הם ''מתמצים'' בגופה של הדבורה. וקשה על דין רב ששת, האוסר מי רגלים של חמור, למרות שאין מי הרגלים מתמצים בגוף החמור! עונה הגמרא, כי רב ששת כנראה סובר כמו רבי יעקב, שהתורה התירה את הדבש, ולולא ההיתר המיוחד באמת היינו אוסרים, כמו שאסרנו את מי הרגלים של החמור. והגמרא מצטטת ברייתא המביאה את דעת רבי יעקב: דתניא, ר' יעקב אומר: אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לוֹ לא כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ (ויקרא י''א, כ''א), זה - אתה אוכל, ואי אתה אוכל שרץ עוף טמא. רבי יעקב דרש המילים "אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ", כי מותר לאכול את השרצים שהתורה מפרטת בהמשך הפסוק הנ''ל (ארבה, סלעם, חרגול וחגב), אבל שרץ עוף אחר הינו טמא. הגמרא מפסיקה בציטוט הברייתא ושואלת שאלת בינים: שרץ עוף טמא בהדיא כתיב? לכאורה אין צורך לדייק מהפסוק ששרץ עוף טמא, שכן כתוב במפורש שני פסוקים לפני כן, כי שרץ העוף טמא (כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם (י''ט)) אלא שרץ עוף טמא - אי אתה אוכל, עונה הגמרא כי אמנם איסור שרץ עוף טמא נכתב במפורש בתורה, אלא הדיוק הוא לגבי איסור אכילת שרץ עוף טמא, אבל משהו אחר כן אוכלים, ומכאן להמשך הברייתא לפירוט הלימוד של "משהו אחר'' המותר באכילה: אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, ואיזה זה? זה דבש דבורים. התורה מלמדת אותנו מדיוק זה לדעת רבי יעקב, כי דבש דבורים, שהוא מה שהדבורה ''משריצה'', שאינו וולד - מותר באכילה. יכול אף דבש הגזין והצירעין? מקשה הגמרא, אם זה העיקרון, אולי נתיר גם דבש היוצא מגזין וצירעין (מיני ארבה)? אמרת לא. עונה הגמרא בשלילה. דבש דבורים מותר, דבר גזין וצירעין אסור. ומה ראית לרבות דבורים ולהוציא הגזין והצירעין? מרבה אני דבש דבורים - שאין לו שם לווי, ומוציא אני דבש הגזין והצירעין - שיש לו שם לווי. הגמרא מסבירה את ההבדל בין שני סוגי הדבש. דבש סתם הינו דבש דבורים – אין לו ''שם לוואי'', לעומת דבש גזין וצירעין, מכונה ''דבש גזין'', או ''דבש צירעין'' אם שם לוואי של האמא הטמאה, לכן הם אסורים.
מהו המסר?מדוע קיומו של שם לוואי משנה הלכתית? ניתן לומר כי כשאין שם לוואי המהות ברורה, אם יש צורך ''ללוות'' את השם, השם בעצם לא ברור לכשעצמו. לכן דבש רגיל (דבורים) מותר למרות היותו יוצא מן הטמא, אך דבר צירעין או גזין אסורים, כיוון שהם תלויים בטמא שממנו הם יצאו ונוצרו. כאשר אנו קוראים לילד בשמו, אנו בעצם אומרים: זהו מהותו, ובכך מתבטאת גם אישיותו, אופיו ומנהגיו. לעומת זאת, אם אנו אומרים ילד X בנו של Y הרי אנו מייחסים אותו לאביו או לאמו, ומפחיתים מעט את אופיו הפרטי והעצמאי שלו.
לע''נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי''ד שנפל בשבת קודש כ''ט אייר תשפ''ו לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב. |