הדרשה הנשכחת והצריכותא המשולשת / יעקב מאיר

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

'תנו רבנן פסח בזמנו לשמו כשר, שלא לשמו פסול. ובשאר ימות השנה לשמו פסול שלא לשמו כשר' כלומר, המקריב את הפסח בערב פסח מתוך כוונה שקרבן זה יהיה קרבן פסח, כשר. אך אם טעה ולא כיוון לשם הפסח הקרבן פסול. קל וחומר שאם הקריב את הפסח שלא בזמנו שפסול. אבל, אם הקריבו שלא בזמנו וגם שלא לשמו, הקרבן כשר ונחשב כקרבן שלמים רגיל. זהו חידוש עצום, פסח מחוץ לזמנו כשר!'.

לברייתא זו ישנו מקור בדרשת תנאים בספרא בה נלמד הדין מפרק ג בויקרא. זהו פרק דיני השלמים ובתוכו מפרטת התורה את הלכות השלמים 'אם מן הבקר'(א) 'ואם מן הצאן'(ו), ובתוך שלמי הצאן היא מפרטת מה לעשות 'אם כשב הוא מקריב'(ז) 'ואם עז'(יב). מן הכפילות 'ואם מן הצאן' ו'אם כשב' דורש הספרא 'וכשהוא אומר "אם כשב", לרבות פסח שעבר זמנו... בן עזאי אומר...'(ספרא פי"ח ד). הזכרת דעתו של בן עזאי, שאינה הכרחית לדיוננו, מהווה ראיה מוצקה שכבר בתקופתו, תקופת דור יבנה, היתה קיימת הוכחה זו מן הפסוקים שמותר הפסח, הוא הפסח שלא הוקרב בזמנו, נאכל כשלמים.

גם לאבוה דשמואל, מחשובי ראשוני אמוראי בבל, דרושה הוכחה מן התורה לנכונות הברייתא החדשנית. משום שהוא איננו מביא את דרשת הספרא וממציא דרשה משלו ניכר שדרשת הספרא לא היתה ידועה לו: 'מנא הני מילי אמר אבוה דשמואל אמר קרא "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לה'" דבר הבא מן הצאן יהא לזבח שלמים'. הסמך החדש מן התורה נמצא פסוק אחד לפני הפסוק עליו דרש הספרא. אבוה דשמואל מבין שכל קרבן צאן הוא שלמים ומכאן שפסח, הבא מן הצאן, נקרא שלמים.

רש"י ותוספות חולקים בשאלת טיב הלימוד המדוייק של אבוה דשמואל, האם קרא את הפסוק כמשמעו או שדרש ממנו 'קרא יתירא', אך האמורא הארצישראלי ר' אבין בר חייא לא המתין לבדיקת נאמנות הקריאה וזעק בדף ט. נגד לימודו של אבוה דשמואל. למעשה כבר בדורו של אבוה דשמואל לא נחו הדעות מלימודו ובהמשך העמוד מקשה עליו חבירו ר' חנא בגדתאה קושיה טובה נוספת.

אולי כדי להרגיע את הרוחות מוצא רבה בר אבוה לימוד נוסף, מפסוק אחר, כדי לעגן את הברייתא החדשנית בכתובים 'דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, מנין למותר פסח שקרב שלמים? שנאמר "וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר" והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים, אלא מכאן למותר הפסח שיהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר, ומאי ניהו? שלמים'(שם).

רק בסוף תקופת האמוראים, עם עריכת הדעות השונות לסוגיא אחת, מחפשת הגמרא את הסיבה בגללה הזדעק רב חנא בגדתאה נגד אבוה דשמואל ומוצאת, הפלא ופלא, את דרשת הספרא, שהיתה ידועה כבר בדור יבנה, נשכחה וודאי לא היתה ידועה לא לאבוה דשמואל ואולי אף לא למקשים עליו, 'לכדתניא...' אומרת הגמרא ומביאה את דרשת הספרא כלשונה.

הדרשה האבודה חזרה לבית המדרש, אך עתה נתקעה הגמרא עם שלושה פסוקים שונים ללימוד דין אחד, 'מן הצאן', 'אם כשב' ו'וזבחת פסח'. עתה עליה לחלקם בעזרת 'צריכא' לפונקציות שונות כדי שלא תצטרך לוותר על אף אחד מהם. כך העשירו נסיונות ההצלה של הברייתא את לימוד התורה שלנו בצריכותא משולשת ואנו יצאנו נשכרים משכחת הדרשה ומההזכרות בה.

(מבוסס על חידושי הריצ"ד על אתר)