|
דיני הכרעה / רפי זברגרחולין קלז ע''א-ע''ב
הקדמהלמדנו במשנה בתחילת הפרק על מחלוקת בית הלל ובית שמאי על המספר המינימלי של רחלים המחייבים במתנת ראשית הגז: כיוון שהתורה ציוותה להפריש ראשית הגז מן הצאן (דברים י''ח, ד': ראשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ), וצאן הוא יותר מכבש אחד, שואלת המשנה כמה מינימום רחלים צריכים להיות כדי להתחייב במצווה? בית שמאי אומרים: שתי רחלות שנאמר (ישעיהו ז', כ''א): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן, בית שמאי למדו מהפסוק בישעיהו, המציין ''שתי צאן'', שהמצווה היא לפחות על שתי רחלים. ובית הלל אומרים: חמש שנאמר (שמואל א' כ''ה, י''ח): וַתְּמַהֵר אֲבִיגַיִל וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי יַיִן וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי וּמֵאָה צִמֻּקִים וּמָאתַיִם דְּבֵלִים וַתָּשֶׂם עַל הַחֲמֹרִים בית הלל למדו מהפסוק בשמואל, המציינת ''חמש צאן עשויות'' שמינימום לחיוב בראשית הגז הוא חמש רחלות. בדף שלנו מביאה הגמרא תנא נוסף החולק על שתי הדעות לעיל: תניא דבי רבי ישמעאל בן רבי יוסי, אומר משום אביו: ארבע, שנאמר (שמות כ''א, ל''ז): כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה. בפרשת משפטים נקבע כי גנב שמכר את הצאן שהוא גנב, הרי הוא מתחייב להחזיר פי ארבעה מהגניבה.
הנושאתניא, אמר רבי: אלמלא דבריהן דברי תורה, ודברי בריבי קבלה, אנן - דברי בריבי שומעין, וכל שכן שדבריהם דברי קבלה, ודברי בריבי דברי תורה. רבי מכנה את רבי יוסי ''בריבי'' – לשון גדול הדור, שעליו נאמר ''נימוקו עמו'' (רש''י). וכך אומר רבי בברייתא: גם אם המקורות של בית הלל ובית שמאי היו פסוקים מהתורה, ומקורו של רבי יוסי היה פסוק מהנ''ך (בלשון חז''ל דברי קבלה), היה רבי פוסק כמו רבי יוסי. אך עתה, שהמצב הוא הפוך, בית הלל ובית שמאי צוטטו פסוקים מהנ''ך, ורבי יוסי ציטט פסוק מהתורה, במצב כזה, על אחת כמה וכמה יש לפסוק כמו רבי יוסי, שהמינימום של רחלים לחיוב ראשית הגז הוא ארבע רחלים. והאמר מר: אין הכרעה שלישית מכרעת! מקשה הגמרא מדברי אמורא אשר קבע שאין לפסוק כדעה שלישית כאשר היא אינה ''מכריעה'' אלא חולקת על שתי הדעות האחרות. עיקרון הוא, כאשר שתי הדעות הראשונות ''נותנות מקום'' למקרים שונים, והדעה השלישית אכן מחלקת ביניהם – זו הכרעה שיש לפסוק כמותה. אך כאשר חלוקה של הדעה השלישית אינה באה לידי ביטוי בשתי הדעות הראשונות – אין זו הכרעה, אלא דעה שלישית שאין בהכרח לפסוק כמותה.
לאור האמור לעיל, רבי יוסי אצלנו ''אינו מכריע''. שהרי דעתו שיש צורך בארבע רחלים, לא הובעה באף אחת משתי הדעות הקודמות, ולכן כאמור רבי יוסי לא מוגדר כמכריע, ואין לקבל את דעתו מטעם זה. אמר רבי יוחנן: מפי שמועה אמרה, מפי חגי, זכריה ומלאכי. לכן, מסביר רבי יוחנן את הפסק כרבי יוסי באופן אחר: מקור דעתו של רבי יוסי הוא מסורת מימי חגי, זכריה ומלאכי, ולכן רבי יוחנן פסק כמותו.
מהו המסר?הסברו של רש''י על הגמרא, מלמדת אותנו עקרונות חשובים ב''דיני הכרעות''.
כדי ליישם עיקרון זה צריך לרדת לעומקם של כל הדעות המובעות, ולנסות להבין את שורשם ומהותם. אם אכן הבנו את השורש, נוכל למצוא ''נקודות'' בכל אחת מהדעות, אותן נכניס להצעה המכרעת. באופן זה "נרוויח" מספר דברים: 1. התייחסות מכבדת לכל אחת מן הדעות. 2. כאשר מנסים להבין את שורש הענין עם בעל הדעה, בסופו של דבר יכול להיות שגם הוא עצמו מגיע לחידוד והגדרה מדויקת יותר של הדעה שלו. 3. בהצעת ההכרעה כל אחד בעצם רואה ומרגיש כי דעתו לא נפסלה על הסף. הוא מבין כי לקחו את דעתו בחשבון, והכניסו מרכיב מסוים (או מספר מרכיבים) מתוכה לתוך ההכרעה. עובדה זו נותנת הרגשה טובה לכולם, ומחזקת את תוקפה של ההחלטה הסופית.
לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב. |