|
לפתוח עיניים / רפי זברגרחולין פז ע''א
הקדמהנלמד את המשנה וראשית הגמרא בעקבותיה, בנושא "חיוב מצוות כיסוי הדם": שחט ולא כסה, וראהו אחר - חייב לכסות. למרות שמצוות כיסוי הדם חל על השוחט (נלמד בהמשך את המקור), פוסקת המשנה שאם השוחט משום מה לא קיים את המצווה ולא כיסה, חובה על כל אדם אחר הרואה את הדם בלתי מכוסה, לכסותו. משמע שיש גם חובת כיסוי הדם על כולם. כסהו ונתגלה - פטור מלכסות. הגדרת המצווה מחייבת כיסוי פעם אחת, ואינה כוללת חובה להשארת הדם ללא כיסוי. לכן אם אמנם קיים את המצווה, אך לאחר מכן הכיסוי נתגלה ושוב הדם חשוף, אין מצווה לכסות שוב את הדם. כסהו הרוח חייב לכסות: אם הרוח כיסתה את הדם בכל דבר (אפילו דברים שאדם מצווה שלא לכסות בהם), ולאחר מכן נתגלה מחדש – הפעם יש מצווה לכסות, כיוון שבמקרה זה המצווה בדם זה, לא נעשתה על ידי בן אדם אף פעם. הגמרא בהמשך הדף מלמדת כי חובת הכיסוי רק כאשר הכיסוי שנוצר על ידי הרוח נתגלה, אך אם הכיסוי על ידי הרוח עומד בעינו – אין מצווה לגלות ולכסות מחדש.
הנושאהגמרא מצטטת ברייתא הלומדת את המקור לשני דינים שלמדנו במשנה: חובה ראשונית של כיסוי הדם על השוחט, ואם השוחט לא כיסה – חובה על כל אדם לכסות: תנו רבנן: וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר (ויקרא י''ז, י''ג) - מי ששפך יכסה. מסמיכות המילים וְשָׁפַךְ וְכִסָּהו בפסוק, לומדים כי השוחט (שופך את דם) חייב לכסות. שחט ולא כסה וראהו אחר, מנין שחייב לכסות? שנאמר (שם, פסוק י''ד) כִּי נֶפֶשׁ כׇּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כׇּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כׇּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כׇּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת - אזהרה לכל בני ישראל. מהציווי (בפסוק הבא) ''לבני ישראל'' לומדת הברייתא כי אם השוחט משום מה לא כיסה את הדם, חובת הכיסוי חלה על כל אדם שרואה את הדם גלוי. תניא אידך: וְשָׁפַךְ וְכִסָּה - במה ששפך בו יכסה, שלא יכסנו ברגל - שלא יהיו מצות בזויות עליו. השוחט ביצע את השחיטה בידיו, ולכן הוא מצווה לכסות את הדם גם בידיים. שהרי אם יכסה ברגליו הרי זה ''ביזוי מצווה'', ואנו מבקשים למנוע קיום מצוות מתוך ביזיון. הברייתא הבאה מחזקת את ההסבר הראשון לפסוק, ומביאה עוד הוכחה ממעשה רב: תניא אידך: וְשָׁפַךְ וְכִסָּה - מי ששפך הוא יכסנו. כפי שאמרנו בתחילה, הסמיכות מלמדת על חובת השוחט לכסות את הדם. מעשה באחד ששחט, וקדם חבירו וכסה - וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים. אם אדם אחר ''חטף'' את המצווה לשוחט, והקדים וכיסה את הדם לפני שהשוחט ביצע זאת, הרי עליו לשלם לו עשרה זהובים בגין אותה ''חטיפת מצווה'', כפסק רבן גמליאל. בהמשך לומדת הגמרא גם את המקור לדין שאין צורך לכסות יותר מפעם אחת: אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: מאי שנא מהשבת אבדה, דאמר מר (דברים כ''ב, א'): לא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם, הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ - אפילו מאה פעמים. מצוות השבת אבידה יש חובה לחזור ולהשיב, אם האבידה שוב הלכה לאיבוד. שואל רב אחא את רב אשי, מדוע אין חובה חוזרת גם במצוות כיסוי הדם, ואפילו אם נתגלה הכיסוי שכיסה, אין צורך לחזור ולכסות בשנית? אמר ליה: התם - לא כתיב מיעוטא, הכא - כתיב מיעוטא וְכִסָּהוּ : ענה לו רב אשי, כי כאן התורה מיעטה והוסיפה ו' בסוף המילה וְכִסָּהוּ , כדי ללמד שרק פעם אחת יש לכסות ותו לא. נסכם את ההלכות שלמדנו במצוות כיסוי הדם:
מהו המסר?נלמד מסרים כמספר ההלכות:
לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב. |