נדבת שמן בפני עצמו: בין רצון האדם לסדר קרבנות בתורה (2)

נחלקו רבי עקיבא ורבי טרפון אם אדם יכול להתנדב שמן בפני עצמו.
לפי רבי עקיבא — אין מתנדבין שמן.
לפי רבי טרפון — מתנדבין שמן.

שאלת תג״ל:
מה שורש המחלוקת? הרי שמן בוודאי שייך לעולם המקדש: הוא בא במנחות. מדוע שלא יוכל אדם להתנדב שמן בפני עצמו?

הסבר לפי דרך תג״ל:
לפי רבי עקיבא, עולם הקרבנות בנוי על הצורות שהתורה קבעה. קרבן הוא עבודת ה', שנעשה בדיוק כמו שה' צווה. שמן הוא רכיב חשוב בתוך מנחה, אבל התורה לא העמידה אותו כנדבה עצמאית. לכן רצון האדם לתת שמן לה׳ אינו מספיק כדי ליצור סוג חדש של קרבן. הקודש אינו נבנה מרצון האדם בלבד, אלא מן עבודת ה' שמבוססת על המסגרות שהתורה קבעה.

לפי רבי טרפון, יש משקל לרצון האדם המקדיש. אם אדם רוצה להביא שמן לה׳, והשמן כבר שייך לעולם המקדש כחומר של קדושה, ברכה ושפע — אז יש לרצונו תוקף. הדיבור של האדם אינו רק נכנס למסגרות קיימות, אלא יכול לעצב צורה חדשה של נדבה בתוך עולם הקודש.

מחלוקת זו ממשיכה את השאלה העוברת במשניות ובסוגיות של הפרק הזה: עד כמה רצון האדם ודיבורו קובעים בעולם הקרבנות, ועד כמה הכול תלוי רק ברצון ה' ובמצוות התורה. רבי עקיבא מדגיש את רצון הקב"ה בקרבנות בתור עבודת השם; רבי טרפון מדגיש את כוח הרצון הרוחני והדיבור של האדם המקדיש.

שאלה למחשבה עכשווית:
גם בעבודת ה׳ שלנו יש מתח בין הרצון האישי לתת ביטוי לעולם הרוחני שלנו לבין המחויבות להיכנס למסגרות התורה. השאלה היא: מתי הרצון האישי הוא כוח שמרחיב את עבודת ה׳, ומתי הוא צריך להשאר בתוך הגבולות שהקודש יכול לקבל?