נושא הלימוד:
האומר: “הרי עלי מנחה מן השעורים”, או “מן הקמח”, או “בלא שמן ולבונה” — לפי חכמים יביא מנחה כשרה; לפי רבי שמעון פטור, מפני "שלא התנדב כדרך המתנדבים". מחלוקת זו חושפת דיון על היחס בין רצון האדם לסדר הקרבנות שבתורה.
שאלת תג״ל:
מה עומד מאחורי המחלוקת? האם זו רק שאלה פסיכולוגית איך לפרש את דבריו, או שיש כאן מחלוקת עמוקה יותר?
הסבר לפי דרך תג״ל:
שורש המחלוקת הוא בשאלה האם יש בעולם הקרבנות דבר כזה: רצון רוחני-דתי "כללי".
לפי חכמים, כשהאדם אומר “הרי עלי מנחה”, הוא מבטא רצון להתקרב לה׳, להביא מנחה-מתנה לה'. לרצון הזה הכללי - החכמים נותנים תוקף.
אמנם הפרטים שאמר — שעורים, קמח, בלי שמן ולבונה — אינם מתאימים לדיני התורה, אבל הפער הזה אינו מבטל את עצם הרצון של האדם. כעין “מתנה על מה שכתוב בתורה”: התנאי בטל, והמעשה קיים. החכמים "מלבישים" על רצון האדם את הצורה הראויה של המנחה.
לפי רבי שמעון, אין “מנחה כללית" בלי הצורה שהתורה קבעה. מנחה קיימת רק כפי שהתורה צוותה: סולת, חיטים, שמן ולבונה. רק כך האדם באמת עוסק בעבודת ה'. לכן מי שאומר “מנחה מן השעורים” אמר דיבור חסר פשר. הוא אינו נכנס לעולם של המנחות של התורה ולהיות "עבד" של ה'.
שאלה למחשבה עכשווית:
גם היום יש מתח בין רצון רוחני כללי לבין מסגרת מחייבת. יש מי שמכבד את עצם הכמיהה להתקרב, גם כשהיא עדיין לא מדויקת; ויש מי שמדגיש שרק כשהרצון נכנס לכלים ברורים של תורה ומעשה, הוא נעשה עבודת ה׳. המחלוקת מזכירה ששני הצדדים חשובים: בלי רצון — המעשה עלול להתייבש; בלי צורה — הרצון עלול להתפזר ולא להיות עבודת ה'.
