האם חובה לגרש אשה שזינתה?
זבחים ב ע"ב
"אשה בסתמא לאו לגירושין עומדת".
נתקשה התוספות, הכיצד קובעת הגמרא ככלל שאשה אינה עומדת להתגרש, וגם המשנה במסכת גיטין שדייק ממנה רבא שסתמא פסול, אינה מבחינה בין אשה לאשה. הרי לכאורה אשה שזינתה תחת בעלה עתיד הוא לגרשה שכן היא אסורה לו, וצריך להיות הדין שאם כתב את הגט סתם ייחשב כנכתב לשמה!
תירץ התוספות שני תירוצים:
א) אין כוונת הגמרא שהאשה אינה עתידה להתגרש, אלא שהיא לא אמורה להתגרש בגט זה. שהרי קרבן סתמו לשמה, כי אם יתכוין שלא לשמה יפסל הקרבן. אולם אשה, גם אם חייב הוא לגרשה אין זה מחייב שהגט הראשון שהוא כותב יהיה כשר ולשמה, הוא יכול מיד אחר כך או בפעם אחרת לכתוב גט כשר לשמה. לכן כשכותב סתם אין סיבה לומר שגט זה ודאי הוא לשמה.
ב) אכן, אין אדם חייב לגרש את אשתו שזינתה.
תירוץ דומה לתירוץ הראשון כתב הקרן אורה, שרק בקרבנות סתמא כשר, כיון שהם עומדים בחזקת כשרות וקדושה, ובסתמא הם נותרים כך.
גם אין הכרח מהגמרא שכל אשה לאו לגירושין עומדת, ובאותן העומדות לגירושין אפשר דלא פלוג רבנן.
הקשה רבי עקיבא איגר על התירוץ השני, גם אם אינו חייב לגרש את אשתו שזינתה, עדיין הקושיה במקומה עומדת שהרי יש נשים אחרות שחייב לגרשן, כגון מעוברת חבירו (שאמרו עליה במסכת יבמות דף לו ע"ב: "יוציא בגט") ואשת כהן שנאנסה (נראה שכוונתו שאין היתר לקיימה כמו מזנה דמאיסה ליה. וקשה הרי השו"ע ביו"ד קפז, יב והרמ"א באה"ע קיז, א התירו ע"פ המהר"ם מרוטנבורג לקיים שנה גם ברואה מחמת תשמיש למרות שאינה מאיסה, ואם כן אינה עומדת עתה לגירושין).
כמו כן קשה ממסכת כתובות דף עז ע"א:
"רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: אפילו נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה, כופין אותו".
וכך נפסק בשו"ע אה"ע קנד, י . ובפירוש מפורט שם שאין אפשרות להמנע מגירושין: "ואם אמר: איני בועלה והריני שוכן עמה בפני עדים כדי שלא אתייחד עמה, בין שאמרה היא בין שאמר הוא, אין שומעין לו, אלא יוציא וישא אשה הראויה לילד".
ובבית מאיר על שו"ע אה"ע קיז, ס"ס א (הובא בפ"ת שם) כתב שמדברי הרמב"ם אישות כד, יח משמע ברור שחולק על התוספות ואוסר להשהותה:
"אמרה לו אשתו שזינת תחתיו ברצונה - אין משגיחין בדבריה, שמא עיניה נתנה באחר; אבל איבדה כתובתה עיקר ותוספת, ואיבדה הבליות - שהרי הודת בזנות. ואם היה מאמינה וסומכת דעתו על דבריה, הרי זה חייב להוציא. ואין בית דין כופין את האיש לגרש את אשתו, בדבר מדברים אלו, עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינת אשת זה בפניהם לרצונה, ואחר כך כופין אותו להוציא".
אבל אמר הרב זלמן נחמיה גולדברג שניתן לפרש ברמב"ם ש'להוציא' לאו דווקא בגט, אלא די להפריש ביניהם.
גם דיוק לשון הבית מאיר ש'נראה' ברמב"ם, ולא 'מוכח', מורה שהבין שניתן לדחוק ולתרץ.
עוד כתב הבית מאיר שבגמרא משמע שחייב להוציא, כי במשנה במסכת יבמות דף כד ע"ב אמרו: "הנטען על אשת איש והוציאוה מתחת ידו...", ופירש שם רב "ובעדים", כלומר שפירוש "הוציאוה" – שב"ד כפוהו להוציא. אלא שגם כאן ניתן לדחוק שהם רק כפו להפריש, והוא הוציא. או שכפוהו לתת גט לאחר דרישת האשה מחמת טענה, כדברי ביאור הגר"א אה"ע קיז ס"ק ד.
ובפ"ת הביא משו"ת רדב"ז חלק ב סימן תשמו (הובא בפ"ת שם) שכתב שלא לסמוך על הוראת התוספות להתיר, ואפילו על ידי עדים. וצריך דוקא גט (כ"כ הרדב"ז בתחילה "יוציא בגט משמע", אלא שלכאורה לשון יוציא לא איירי אמזנה, ובהמשך משמע ברדב"ז שאסר דוקא לדור בביתו).
מכל מקום אין מקור בגמרא להבחין בין אלו שאמרו עליהם בפירוש שיוציא בגט, לבין מזנה. וגם אין לכך הכרח מקושיית התוספות כאן, שהרי קיימים תירוצים נוספים, ודוקא תירוץ זה אינו מיישב לגמרי.
