ההבדל בין גדולי אמונה לקטני אמונה

הרב דב קדרון

מנחות קג ע"ב

רבי חנין ביאר שמה שנאמר בפרשת התוכחה (דברים כח,סו): "וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ", מתייחס לשלושה מצבים של חוסר וודאות, אחד יותר גרוע מהשני: "והיו חייך תלואים לך מנגד - זה הלוקח תבואה משנה לשנה, ופחדת לילה ויומם - זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת, ואל תאמן בחייך - זה הסומך על הפלטר".

ר' איצלה בלאזר זצ"ל הקשה על כך מהנאמר במסכת יומא (עו,א) שהמן ירד לישראל במדבר כל יום, ולא רק פעם בשנה בשביל כל השנה, כדי שכל יום יתפללו וידאגו שיהיה להם מזון. וכי הנהגת הקב"ה עם בני ישראל במדבר הייתה הנהגה של קללה ח"ו?

וביאר (אור ישראל כוכבי אור מאמר יא) שיש חילוק גדול בין גדולי אמונה לקטני אמונה. מי שהוא באמת מגדולי אמונה אינו דואג כלל מה יאכל למחר. כי הוא מאמין בה' ובטוח שהוא נותן לחם לכל בשר. כאשר פרנסתו מגיעה אליו מדי יום ביומו אין זה אצלו בגדר קללה כלל. שהרי אינו דואג מאומה. ולהיפך, הקללה הזאת תיהפך לו לברכה. להיות לו מזה תועלת לנפשו, ותגרום לו לשעבד את לבו לאביו שבשמים. וזו הייתה דרגתם של דור המדבר.

אולם מי שהוא מקטני אמנה. ודואג באמת כל הזמן מה יאכל. אם אין לו פרנסה ידועה מראש, ובכל יום אינו יודע אם יהיה לו מה לאכול למחר. ומה גם אם יש לו בנים, ולא יוכל להסיר דאגה מלבבו. אצלו הוא באמת קללת אלקים. כי חייו תלואים לו מנגד ולא יאמין בחייו. לאדם כזה גם לא תהיה תועלת לנפשו לכוון את לבו לאביו שבשמים מכיוון שהוא מקטני אמנה. אלא הדאגה מעכרת את רוחו ומבלבלת את דעתו. והוא מוכה בתמהון לבב.