חשיבות הדרך / רפי זברגר

חולין לא ע''א

הקדמה

המשנה הקצרה בדף ל''א. דנה בפסול שחיטה מחמת חוסר כוונה:

נפלה סכין ושחטה אף על פי ששחטה כדרכה – פסולה, שנאמר (דברים כ''ז, ז'): וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ - מה שאתה זובח אתה אוכל:

הפסוק בפרשת כי תבוא מלמד אותנו כי השחיטה (וְזָבַחְתָּ בלשון התורה) חייבת להתבצע על ידי אדם (אתה זבחת) ואז, ורק אז - מותר לאכול את הבשר (וְאָכַלְתָּ). כלומר, שחיטה שבוצעה איכשהו, שלא על ידי בן אדם (נפלה והצליחה ''לשחוט'' את הבהמה באופן תקין וחוקי) אינה שחיטה כשירה, ואסור לאכול מבשר הנשחט על ידה.

מדייקת הגמרא מלשון המשנה:

טעמא דנפלה, הא הפילה הוא – כשרה, ואף על גב דלא מיכוין.

''הבעיה'' במשנה היא עצם הנפילה שלא על ידי בן אדם, אך אם בן אדם הפיל את הסכין על מנת לעשות פעולה אחרת (אולי לזרוק את הסכין על האדמה, או ''סתם לשחק'') ובפועל הוא ביצע שחיטה כשירה, ואף שלא התכוון לשחוט – השחיטה כשירה. רבא קובע בהמשך כי המשנה סוברת כדעת רבי נתן, וכך הוא פוסק להלכה.   

הנושא

הגמרא מפליגה לדיון בחיוב כוונה במצוות נוספות:

אתמר: נדה שנאנסה וטבלה, אמר רב יהודה אמר רב: טהורה לביתה, ואסורה לאכול בתרומה. ורבי יוחנן אמר: אף לביתה לא טהרה.

ישנה מחלוקת אמוראים לגבי אשה אשר תמו ימי נידתה, ו''טבלה מאונס'' (הגמרא מסבירה בהמשך כיצד התבצעה טבילה מאונס. לרבי נתן הסובר שאין חובה לשחוט לשמה, מדובר באשה אשר נפלה מן הגשר לתוך מקווה ללא כוונה בכלל, ולדעת חכמים המחייבים כוונה בשחיטה, מדובר שאשה התכוונה ''לקרר'' את עצמה במעט מים, ולבסוף טבלה את כל גופה), לדעת רב היא מותרת לבעלה (טבילה כזאת מועילה למרות שהטבילה הייתה ללא כוונת טבילה), אך אסור לה לאכול תרומה, כדין אדם טמא האסור בתרומה (סובר כי טבילה ללא כוונה לא מועילה לאיסור אכילת תרומה בטומאה).

רבי יוחנן חולק וסובר כי טבילה ללא כוונה לא מועילה כלל, ולכן היא גם אסורה לבעלה.

אמר ליה רבא לרב נחמן: לרב דאמר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, עון כרת הותרה, איסור מיתה מיבעיא?

רבא אמר לרב נחמן, ומקשה לשיטת רב: כיצד ייתכן כי רב מכשיר את הטבילה באונס לגבי עוון שעונשו כרת (נידה), ופוסל את הטבילה לגבי איסור שעונשו מיתה בידי שמים, כמו אכילת תרומה בטומאה.
ההנחה העומדת בשאלת רבא, כי עונש כרת חמור מעונש מיתה בידי שמים. ולכן מקשה רבא, מדוע טבילה אשר מועילה ומכשירה לאיסור חמור שעונשו כרת, לא מכשירה גם איסור שעונשו מיתה בידי שמים.
ישנם מספר הסברים להנחת היסוד (כרת חמור ממיתה בידי שמים):

1. רש''י – כרת הוא וזרעו נענשים (אם יש בנים – הם מתים, ואם אין לו – גם לא יהיו לו), ומיתה בידי שמים – רק האדם נענש, אך לא זרעו.
2. תוספות ועוד – כרת מת בגיל חמישים (עד גיל שישים) ומיתה בידי שמים מת לאחר גיל שישים.
3. רבי עובדיה מברטנורא ועוד – כרת מכפרת רק על השב בתשובה (ואם לא שב ''מתייסר לאחר מיתה''), ומיתה בידי שמים מכפר גם על מי שלא שב בתשובה.

אמר ליה: בעלה חולין הוא, וחולין לא בעי כוונה.

רב נחמן מתרץ כי היתר אשה נדה לבעלה (לאחר תום ימים נידות וטבילה) מוגדר ''חולין'' ולכן אין צורך בכוונה. מה שאין כן באיסור אכילת תרומה הנקראת ''קודש'', שם יש להתכוון בפעולת הטבילה המתירה את אכילת התרומה.

בהמשך, הגמרא מחפשת מקור לתשובת רב נחמן שאין צורך בכוונה ל''חולין''.

לגבי מחלוקת רב ורבי יוחנן, נצטט את דברי הרמב''ן בעמוד ב':
והא דפליגי רב ורבי יוחנן בטבילה שלא בכוונה, ופליגי תנאי בשחיטה, דוקא במצות הללו שהן מתירים ויש בהם הכשר לדבר אחר , טבילה - מתרת אשה לבעלה, ושחיטה - מתרת בשר לאכילה, ואינן בעצמן דבר שבחובה. אבל בשאר מצות של חובה, אי בעי כוונה לצאת ולעבור לא מיירי כלל, אלא פלוגתא דתנאי ואמוראי היא, בפסחים ובר"ה ולא שייכי בהנך דשמעתין כלל.

רמב''ן (ועוד ראשונים) מנתקים מחלוקת זו בין רב לרבי יוחנן ממחלוקת ידועה במקומות אחרים בש''ס (ראש השנה כ''ח. ועוד) האם ''מצוות צריכות כוונה או לא''.  שכן, כאן מדובר ב''מכשירי מצווה'' כמו טבילה המתירה אישה לבעלה, ושחיטה המתירה בשר לאכילה, ושם מדובר על כוונה במצווה עצמה (ולא במכשיריה).
בהמשך מוסיף הרמב''ן ומסביר כי גם רב וגם רבי יוחנן יכולים לסבור כמו שתי הדעות במחלוקת העקרונית, האם מצוות צריכות כוונה או לא, באופן הבא:

רב סובר כי הכשר מצווה קל ממצווה עצמה, ולכן אפילו למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, ייתכן כי במכשירי מצווה לא יצטרכו כוונה. רבי יוחנן חולק וסובר כי הכשר מצווה חמור ממצווה, ולכן אפילו למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה, ייתכן כי דווקא במכשירי המצווה יצטרכו כוונה.

מחלוקת רב ורבי יוחנן לגבי התייחסות למכשירי מצווה, האם הם חשובים יותר או פחות ממצווה עצמה, אולי תלויה בשאלה המעניינת כיצד להתבונן על הדרך, על התהליך לקראת, על השלבים המביאים לידי תוצאה מבוקשת.
האם הדרך אינה אלא ''כלי'' להביא לתוצאה, ואז היא אמנם משנית למטרה (רב), או שמא גם הדרך בעצמה מהווה מטרה בפני עצמה (רבי יוחנן), ולכן יש לשים עליה דגש חזק, לפעמים אף יותר מן המטרה עצמה.

יש הרבה מקורות לשיטת רבי יוחנן בחז''ל, נצטט את דברי שפת אמת על המסעות בפרשת מסעי, האומר זאת במפורש:
ונקודת המסעות שהמסע משם הוא המעלה, שעל ידי זה, זכו להיות נזכר בתורה... וכן צריך כל אדם לזכור בכל דבר, כי הוא לצורך ה' יתברך, וכשעושה לשם שמים - מקיים הדבר, ונותן לו מקום, הן דבר טוב או רע בהתרחקו ממנו.

שפת אמת מסביר כי עצם פירוט המסעות הרבים של עם ישראל במדבר מלמדנו כי המסע והדרך, הוא הוא הדבר!

מהו המסר?

המסר הזה הוא מאבני היסוד בחינוך. להתייחס אל הדרך. להחשיב אותו, לבחון אותו, לחזק אותו, לתמרץ את ההליכה אל, את המאמץ, את הכוחות המושקעים.
התוצאה היא ''רק בונוס'',  אך באמת באמת, העיקר היא הדרך, הרצון והנכונות להשקיע ולהתקדם מעלה מעלה.

לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב.
ולע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]