היחס למלכות אז והיום/ מנחות דף צח

ההבדל בין רש״י לר׳ גרשום הוא הבדל בשאלת מיהו הנמען של הזיכרון. אצל רש״י, שושן הבירה על השער היא מסר פוליטי ישיר: או הכרת טובה למלכות פרס שאפשרה את השיבה, או הטלת מורא מלכות כדי שלא ימרדו. הזיקה היא אל האימפריה עצמה, לטוב או למורא. אצל ר׳ גרשום, אותו סמל עצמו כבר עובר הפנמה תיאולוגית: לא הודאה למלכות אלא לה׳ שסובב את הצהרת כורש, ולא סתם פחד מן השלטון אלא זכירת מצב השעבוד. כלומר, המלכות איננה מוקד המשמעות אלא כלי שדרכו ה׳ מנהל את ההיסטוריה, או תזכורת למצב הקיומי של ישראל בגלות. כך גם מתארים מקורות מסכמים בני זמננו את פירושי רש״י ור׳ גרשום על הסוגיה.

כשבודקים לאן הש״ס נוטה, נראה שיש בו שני קווים, אבל הם אינם שווי־משקל. הקו ה״רש״יי״ — הכרה בחשיבות הסדר המדיני ומורא מלכות — בולט מאוד בדברי ר׳ חנינא סגן הכהנים: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו; ובגמרא בעבודה זרה אותו עיקרון עצמו מוסבר מחדש כבלימת הבליעה ההדדית האנושית. גם העיקרון דינא דמלכותא דינא נותן למלכות מעמד הלכתי ממשי. זהו קו פרגמטי־מדיני מובהק, הקרוב לרש״י.

אבל במסכת פסחים, ובמידה רבה גם במסכת מגילה, מורגש יותר הקו ה״רב־גרשומי״. בפסחים נוסח ההגדה בנוי כך שהיציאה מן השעבוד איננה נזקפת למהלך מדיני אלא לה׳: עבדים היינו... ויוציאנו ה׳; וגם “מתחיל בגנות ומסיים בשבח” מעמיד את השעבוד ואת היציאה ממנו בתוך פרשנות אמונית של ההיסטוריה. במסכת מגילה, אף שהכול מתרחש בתוך החצר הפרסית, חז״ל נוטים שוב ושוב לקרוא את הסיפור לא כהצלחת חצר מלכותית אלא כחשיפת יד ה׳ בתוך המנגנון הפרסי; אפילו שאלת החטא שגרם לגזירה מנוסחת במונחים דתיים־מוסריים, כגון שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ולא במונחים של נאמנות פוליטית או מרד. לכן מגילה ופסחים, כל אחת בדרכה, נוטות יותר אל ר׳ גרשום: המלכות היא זירה, אבל לא המקור האחרון למשמעות.

מכאן הקשר העמוק לאגדת “ועלהו לתרופה” הבאה בהמשך. ביחזקאל מדובר על מים היוצאים מן המקדש ועל עלים שהם לתרופה; חז״ל דורשים זאת כפתיחת פה אלמים וכפקידת עקרות, ורש״י עצמו מביא את שני הכיוונים הללו. המעבר משושן הבירה אל “ועלהו לתרופה” הוא מעבר מן תודעת התלות אל חזון הריפוי: מן עם שצריך לזכור מאין בא, או לחיות תחת אימת מלכות, אל עם שמקור החיים והברכה נובע מתוך המקדש שלו עצמו. מי שזוכר את גלותו ואת שעבודו נעשה ראוי גם לשמוע על תיקון עתידי שבו מי המקדש מצמיחים רפואה: רפואה של פה שנאלם בגלות והופך שוב לפה מדבר, ורפואה של עקרות קיומית שהופכת לצמיחה. לא רק הצלה יש כאן אלא מהפך: מהישרדות לחיות יוצרות, משתיקה לדיבור, מתלות לריבונות מפרה.

ולכן, אם מחפשים הכרעה דקה: הש״ס מכיר מאוד בצורך במורא מלכות — כרש״י — אבל את הסיפור היהודי הוא מספר בדרך כלל כר׳ גרשום. הוא מוכן להודות בכוחה של האימפריה, אך מסרב להעניק לה את המילה האחרונה. המילה האחרונה שייכת לה׳, לזיכרון, ולרפואה העתידה לצמוח מן הקודש.

שלוש פסקאות ליום העצמאות ה־78:

ביום העצמאות ה־78 של מדינת ישראל, בשעה שהמערכה מול איראן ושגריריה עדיין מטלטלת את האזור, נכון להודות בכנות גם על שותפותה של ארצות הברית. הכרת טובה איננה קטנות לאומית; היא צלילות מוסרית. גם בימי בית שני ידעו ישראל לראות את העובדה שמעצמה יכולה לפתוח שער היסטורי שלא היה נפתח בלעדיה. אבל הכרת הטוב איננה פולחן של כוח זר. היא הכרה בכך שהקב״ה מנהל את ההיסטוריה גם דרך בריתות, אינטרסים, ומעצמות. נכון ל־18 באפריל 2026, ארה״ב ממשיכה קו צבאי, דיפלומטי וכלכלי חריף מול איראן, והשותפות הזאת היא עובדה אסטרטגית שאי אפשר להתכחש לה.

אבל יום העצמאות איננו יום של שושן הבירה; הוא יום שבו שושן הבירה מונחת על השער — לא על הכס. מדינה יהודית חייבת לזכור שבעלות ברית חשובות אינן תחליף לקול עצמאי, לאחריות עצמית, ולהכרעה פנימית על ייעוד לאומי. ידידות עם ארה״ב היא נכס עצום; תלות נפשית בה היא סכנה. הברית הנכונה היא ברית שיש בה תודה, תיאום, וענווה — אבל גם עמוד שדרה. דווקא מפני שאנו מוקירים את התמיכה האמריקאית, עלינו לשמור שלא תיהפך ממסגרת של סיוע למסגרת של תודעה.

ומעבר לכל אלה עומדת התקווה הישראלית הגדולה יותר: שלא נישאר עם המבקש רק חסות, אלא עם שמסוגל להצמיח רפואה. “ועלהו לתרופה” מלמד שלא די להינצל; צריך להירפא. אחרי דורות של גלות, שבהם היהודי למד בעיקר לשרוד, הריבונות מבקשת מאתנו דבר גדול יותר: לדבר בשם עצמנו מול אומות העולם, לעמוד על צדקתנו גם מול עלילות ולחצים, ולהפוך את הכוח המדיני לצמיחה מוסרית, לאומית ורוחנית. זהו האתגר של עצמאות: לא רק שיהיו לנו מגינים חזקים, אלא שנהיה אנחנו עצמנו מקור חיים, ברכה ורפואה.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן