|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
מלבנות בצלים שבין הירק, רבי יוסי אומר פאה מכל אחד ואחד – בצל הגינה
"רבי יוסי היינו תנא קמא? כולה רבי יוסי היא, והכי קתני: שרבי יוסי אומר אין לקט אלא הבא מחמת קציר; אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: מודה רבי יוסי במידי דאורחיה, דתניא, רבי יוסי אומר: קציר אין לי אלא קציר, עוקר מנין? ת"ל: לקצור, תולש מנין? ת"ל: בקוצרך; אמר ליה רבינא לרב אשי, אף אנן נמי תנינא: מלבנות בצלים שבין הירק, רבי יוסי אומר פאה מכל אחד ואחד, וחכמים אומרים מאחת על הכל" (חולין, קלז ע"א).פירוש: והדברים תמוהים, שלכאורה שיטת ר' יוסי היינו [זו] שיטת תנא קמא [התנא הראשון], ומה בא ר' יוסי להשמיענו? ומשיבים: כל המשנה כולה שיטת ר' יוסי היא, והכי קתני [וכך היא שנויה]: "לקט קצירך" ולא לקט קיטוף, שכן ר' יוסי אומר אין לקט אלא הבא מחמת קציר. ומעתה יש לומר כי כדרך שפטר ר' יוסי לקט הבא על ידי קיטוף, כן הוא פוטר מראשית הגז את הצמר הבא על ידי שטיפה. ואילו חכמים החולקים על ר' יוסי וסוברים שאף בתבואה הנקטפת נוהג דין לקט, הריהם סבורים כמו כן שאף ראשית הגז נוהג בצמר הנשטף. ובביאור שיטת ר' יוסי. אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: מודה ר' יוסי לחכמים במידי דאורחיה [בדבר שדרכו] לאוספו שלא על ידי קצירה אלא בקטיפה, שנוהג בו דין לקט, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: על הכתוב "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט", ר' יוסי אומר: מן הכתוב "קציר" אין לי שחייבת בלקט אלא התבואה הבאה על ידי קציר בלבד, ואולם זה העוקר את תבואתו מנין שאף תבואה זו חייבת בלקט? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "לקצור" בכל דרך שהוא קוצר. ואף זה התולש את תבואתו מנין שאף תבואה זו חייבת בלקט? לכך תלמוד לומר "בקוצרך" — שבכל אופן אסיפה שכך הוא דרכו, נוהג בו דין לקט. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי, אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו כן]: מלבנות (ערוגות) בצלים שנמצאות בין הירק, ר' יוסי אומר: מפריש פאה מכל אחד ואחד מהמלבנות הללו. ואילו חכמים אומרים: מניח פאה מאחת המלבנות על הכל (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: בצל הגינה (שום נבוב) שם באנגלית: Onion שם מדעי: Allium cepa
השאלה המרכזית במחלוקת רבי יוסי וחכמים היא מה נחשב "הפסק" בין גידולים, והאם שטח מסוים נחשב כשדה אחד גדול או כאוסף של ערוגות נפרדות. הדיון בגמרא (ובמשנה עליה היא נסמכת) מתמקד במלבנות בצלים (ערוגות בצלים) משום שבניגוד לתבואה שנזרעת בשטחים נרחבים ואחידים, בצלים נזרעו לרוב במלבנות – ערוגות מלבניות מוגדרות (תמונות 1-2)(2). הגמרא דנה במקרה שבו ישנן ערוגות בצל שביניהן מפריד ירק מסוג אחר. המחלוקת היא האם הירק המפריד "חוצה" את השדה ליחידות עצמאיות (ואז יש לתת פאה מכל ערוגה), או שהשדה נתפס כיחידה אחת (ואז נותנים פאה אחת על הכל). אמנם במבט ראשון נראה שגם הבצל הוא ירק הפטור ממצות פאה אך במסכת נדה (נ ע"א) אנו לומדים ששומים ובצלים חייבים בפאה: "... אם היו בהם שומים ובצלין חייבין, דתנן, מלבנות בצלים שבין הירק, רבי יוסי אומר: פאה מכל אחת ואחת, וחכמים אומרים: מאחת על הכל". הסיבות להבדל בין בצל וירק הן בכך שבצלים ושומים, בשונה מירקות עליים שנקטפים אחד-אחד לאורך זמן, נאספים לעיתים קרובות בבת אחת כשהם מגיעים להבשלה ואם כן הם מוגדרים כגידולים ש"לקיטתם כאחת" שהוא אחד מתנאי החיוב בפאה. הבצלים והשומים עונים לתנאי נוסף לחיוב פיאה והוא ש"מכניסו לקיום". לאחר הייבוש, הבצל נשמר חודשים ארוכים מבלי להתקלקל, ובכך הוא דומה לתבואה או לקטניות בניגוד לירק שאינו נשמר. בבית הבחירה למאירי (נדה, נ ע"א) אנו מוצאים תיאור של רקע המחלוקת:
המאירי מציג את שיטת חכמים הסבורים שהירק איננו נחשב הפסק אך אין בדבריו הסבר לשיטת רבי יוסי. בירושלמי (וילנא, פאה פ"ג הל'א) אנו מוצאים הסבר למחלוקת בית שמאי ובית הלל לגבי זורע תבואה בין עצי זית העשוי להאיר גם את מחלוקת רבי יוסי וחכמים בסוגייתנו:
מפרש "פני משה":
כמה מבין הראשונים צעדו בדרכו של הירושלמי בהסבר המחלוקת. הריבמ"ץ (פאה, פ"ג מ"ד) לדוגמה פירש: "מלבנות הבצלים של בין הירק ר' יוסי אומר פיאה מכל אחת ואחת. שאין דרך בני אדם להיות מכניסין בצלים בין הירק, והוה ליה ירק כזרע אחר ומפסיק, וחכמים אומרים וכו'. פירוש אחר למחלוקת אנו מוצאים בערוך (ערך "מלבן"): "... מלבנות הבצלים שבין הירק רבי יוסי אומר פיאה מכל אחת ואחת פי' הואיל והירק פטור מן הפיאה וכל ערוגה לבדה אין מצטרפות וכו'". טעמם של חכמים על פי מלאכת שלמה הוא: "ורבנן סברי כיון דבצלים מכניסן לקיום הוא וירק אין מכניסו לקיום בטלה ערוגת ירק לגבייהו וכאוירא חשיבא". בפירוש "משנה ראשונה" מובא הסבר נוסף: "דלחכמים ירק לאו כזרע אחר כיון שגם הבצלים מין ירק שם ירק אחד הוא". כמקובל במדור זה מוקד העניין יהיה בהקשר הבוטני של המחלוקת והוא קשור לקביעת הירושלמי "כמה דרבי יוסי אמר אין דרך בני אדם להיות מכניסין בצלים בין הירק, כן ב"ש אומרים אין דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות". מפרש הרש"ס: "אין דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות. שהצל קשה להן כדאיתא בפ' כל הצלמים אלא להפסיקן נתכוון הילכך מפסקי. כמא דר' יוסי אמר אין דרך בני אדם להיות מכניסין בצלים בין הירק. דתנן לקמן מלבנות הבצלים שבין הירק ר' יוסי אומר פאה מכל אחת ואחת וטעמא דר' יוסי משום דבצלים מכחשי לירק ואין דרך לזורען כן הילכך ירק שבינתים כהפסקא דשביל יחיד חשיבא ליה". העובדה שצל מזיק לגידולי שדה ברורה והרחבתי עליה במאמר "ולא ממקום שהוא רואה את החמה" (בבא קמא, פא ע"א).
שאלה שיש מקום לשאול היא האם אכן כדברי הרש"ס "בצלים מכחשי לירק"? מחקרים מצביעים על כך שגידול בצל (וכל משפחת השומיים כמו שום וכרשה) משפיע על שכניו. סוג ההשפעה תלוי במינם של שכנים אלו. הבצל עשוי לפגוע במינים מסויימים אך גם להועיל למינים אחרים. הבצל מפריש לקרקע חומרים שעלולים לעכב צמיחה של צמחים מסויימים, בעיקר מתת משפחת הפרפרניים. השילוב המוכר ביותר לשלילה הוא גידול בצל בסמוך לאפונה ושעועית. הבצל מדכא את החיידקים האחראים לקיבוע חנקן הנמצאים בפקעיות על שורשי תת-משפחת הפרפרניים (תמונה 3), דבר שעלול להוביל לצמיחה איטית וליבול דל. הבצל מדכא גידול אספרגוס משום שכבן משפחתו הוא מתחרה איתו על משאבים וכך מעכב את התפתחותו. מאידך גיסא עבור רוב הירקות האחרים הבצל הוא "שכן" מצוין בזכות ריחו החזק הדוחה מזיקים. יתרון נוסף בגידול בצל ליד גידולים אחרים הוא מבנה השורש שלו המאפשר ניצול טוב של השטח. מערכת השורשים של הבצל גדלה בעיקר לעומק ולא לרוחב, ולכן הוא לא "חונק" ירקות עליים שצומחים סביבו. יש בהסבר המייחס לבצל השפעה מזיקה תשובה לשאלתו של הרב י. צ. וינר בספרו "ארץ הבחירה – פאה" שם שאל: "... וצ"ב מ"ט בבצלים מסתברא טפי דאין דרך ב"א מאשר באילנות וכו'". הסבר הירושלמי למחלוקת לאור פירוש הרש"ס מעורר קושי מסויים בכך שהופך את מחלוקת רבי יוסי וחכמים ל"מחלוקת במציאות". כלומר, למחלוקת האם דרך בני אדם לזרוע/לשתול בצלים ליד ירק. לענ"ד ניתן להציע שהתנאים התייחסו לגידולים שונים. הסוברים שבני אדם נמנעו מלגדל בצל ליד ירק התייחסו לירק ממשפחת הקטניות. החולקים עליהם התייחסו לגידולים ממשפחות אחרות שלא רק לא ניזוקו מהבצל אלא אף הפיקו תועלת מההדברה הביולוגית שהוא גרם.
הרחבה
מהן התרכובות שהבצל מפריש ועלולות לפגוע בשכניו?
הבצל, כמו שאר בני תת-משפחת השומיים (Allioideae), משפיע על צמחים שכנים כתוצאה מהפרשת חומרים הנקראים בשם הכללי חומרים אללופתיים. חומרים אלו מונעים או מעכבים התפתחות של צמחים שכנים. התופעה נפוצה בצמחי מדבר המעכבים בצורה זו התפתחות של צמחים שיתחרו איתם על אספקת המים המצומצמת. בתמונה 4 ניתן לראות את השפעת שיחי האוכם על סביבתם במדרון ליד היישוב מצפה יריחו. מסביב לכל שיח ניתן לראות טבעת חשופה מצמחים. החומרים האללופתיים בשומיים הם תרכובות גופרית אורגניות (Organosulfur Compounds). חומרים אלו מעניקים לבצל את הריח והטעם החריף שלו. המוכר שבהם הוא האליצין ותוצרי הפירוק שלו. יש לציין שאותן תרכובות ההופכות את הבצל למזיק לבני תת-משפחת הפרפרניים משמשות כמדביר ביולוגי. הן קוטלות פטריות פתוגניות בקרקע (כמו פיתיום) שיכולות לגרום לריקבון שורשים בירקות אחרים. התנהלות נכונה היא להימנע מזריעה או שתילה של "שותפים" הרגישים לחומרים הללו והעדיף צמחים אחרים שיפיקו תועלת משכנם.
(1) למחלוקת זו ניתנו על ידי המפרשים הסברים נוספים. הגדרת הנושא הנוכחית היא על פי הירושלמי לפי הסברו של הרש"ס (ראו להלן).
|
