סיום למסכת הוריות / הרב ברוך וינטרוב
"איבעיא להו: רבי זירא ורבה בר רב מתנה הי מנייהו עדיף? רבי זירא חריף ומקשה, ורבה בר רב מתנה מתון ומסיק, מאי? תיקו"
ויש להקשות, מדוע מתחברת החריפות עם הקושיה, ואילו המתינות עם המסקנא? סוף סוף היה מקום גדול לומר דווקא להיפך, שהחריפות היא שתוביל לתשובה!
ועוד קשה על עצם הסתפקותה של הגמרא, שלכאורה פשוט שעדיף המתון המגיע למסקנה.
וכן כתב המאירי, ש'בזמנים אלו אחרון חביב, כלל גדול בלמוד שידע התלמיד אחר ששנה מה שעלה בידו מכל מה ששנה ויסמוך על הכללים שיצאו לו משם...'. אמנם, לא כתב מה ההבדל בין זמן התלמוד, שאז התלבטו, ואף נותרו בתיקו, לבין 'זמנים אלו' בהם התשובה מוכרעת.
נראה לי שיש לרדת לפשר החילוק שבין 'חריף' ל'מתון'. שהנה, מצינו בתלמוד במספר מקומות את הביטוי 'חריפותא דנהרא'. וכוונתו 'זרם הנהר' היכן שהוא ישר ומהיר (ראה למשל, בבא בתרא כד ע"א וברש"י שם). ולעומת זאת, מצינו את המילה 'מתונא', שמשמעו לחות ורטיבות (כך בבבא בתרא יט ע"א).
חריפות, אם כן, משמעה זרימה מהירה וישרה, ואילו המתינות, כאותה לחות, מתפשטת לאיטה לכל הכיוונים כולם.
דומני, שלאור זאת ניתן יהיה להבין מדוע החריפות מניבה קושיות, ואילו המתינות – תשובות. דרך הלימוד החריפה 'זורמת' על פני החומר במרוצה 'לפום ריהטא'. בריצה זו נתקלים אנו לא פעם בהלכות הנראות לנו תמוהות, או בדינים הסותרים זה את זה. יש להדגיש – אין מדובר כאן בתמיהה הנובעת מחוסר הבנה. ההבנה נכונה, והקושי אכן קיים. החריף אינו נשאר במקום על מנת ליישב את תמיהתו, אלא ממשיך בזרימת הלימוד.
המתינות, לעומת זאת, משמעה עיכול איטי ויסודי של החומר הנלמד. הלימוד אינו רק 'זורם' קדימה, אלא פעמים רבות מתפשט גם לצדדים, מתוך נסיון לצייר תמונה מלאה של ההלכה הנלמדת. פעמים רבות, כאשר יושלמו הפרטים הצדדיים, תפתרנה בדרך זו או אחרת הקושיות שהעלה הלימוד החריף, ותיווצר תמונה שלמה ומלאה. ובכך יתרון המתינות על פני החריפות.
אמנם, יתרון יש לחריפות על פני המתינות. דווקא מכיון שהחריפות זורמת עם הלימוד, בלא לנסות ולהביט ימינה או שמאלה, ובלא לעיין באופן מודע בהנחות העומדות בבסיס הסוגיה, דווקא בשל כך פעמים רבות הקושיות שהיא מעלה הן השאלות היסודיות העומדות הנוגעות לעצם הדין. החריף לא יעצור לענות על השאלות, ולא יהיה מסוגל להשיב לשואלו דבר. כיון שכך, ברוב הזמנים, כפי שכתב המאירי, טוב לו לאדם להיות מתון ומסיק. אך הפתח לחידוש, תיקון ושיפור ההבנה – הוא מצוי דווקא אצל החריף. דווקא זה שמשאיר קצוות פתוחים; זה שאומר דבר היום והיפוכו למחרת; זה שעיקר עיסוקו בשאלה מה אומרת הסוגיא שלפני, ולא בשאלה כיצד ליישבה עם סוגיא אחרת או עם הבנתי שלי; דווקא הוא, בדרך לימודו, לומד את הסוגיה באופן שהמתון ומסיק אינו מסוגל לו.
בעתות מסויימות, תפקידו של החריף ומקשה חיוני לשימור חיותה של התורה שבעל פה.
הדברים אמורים, במידה ידועה, גם כלפי הלימוד בדף היומי. פעמים רבות אנו מרגישים, כי חולשתו הגדולה של הדף היומי היא ב'חריפות' שבו. הלימוד זורם במהירות על פני עניינים וסוגיות, קושיות עולות בלא שיהיה זמן להתייחס אליהן, סתירות מתגלות בלא שיהיה ללומד זמן ליישב אותן.
דומה, כי קודם שמתחילים אנו בלימוד מסכת זבחים, ניתנת לנו האפשרות לשאוב עידוד מן התיקו שבו מסתיים סדר נזיקין. לומד הדף היומי לומד את הסוגיה כפשטה, כחריפותא דנהרא, ונמשך אחרי הזרם החזק. כדאי לנו לזכור, שלמרות החסרונות, ללימוד זה יתרון שאינו מבוטל – המפגש הבלתי אמצעי, ללא שום מסכה של הבנה מוקדמת, עם אבני היסוד של התורה שבעל פה.
