פסיקה לעצמו
הוריות יא ע"ב
"בעא מיניה רבי מרבי חייא: כגון אני מהו בשעיר?
אמר ליה: הרי צרתך בבבל.
איתיביה: מלכי ישראל ומלכי בית דוד, אלו מביאים לעצמם ואלו מביאים לעצמם!
אמר ליה: התם לא כייפי אהדדי, הכא אנן כייפינן להו לדידהו.
רב ספרא מתני הכי:
בעא מיניה רבי מרבי חייא: כגון אני מהו בשעיר?
א"ל: התם שבט, הכא מחוקק, ותניא: (בראשית מט) לא יסור שבט מיהודה - זה ראש גולה שבבבל, שרודה את ישראל במקל; (בראשית מט) ומחוקק מבין רגליו - אלו בני בניו של הלל, שמלמדים תורה לישראל ברבים".
קשה, הכיצד שאל רבי הוראה מרבי חייא שהיה קטן ממנו בתורה וכפוף לו?
כך אמרו במסכת עירובין דף צב ע"א: "וכי רבי לא שנאה, רבי חייא מנין לו?!".
ופירש רש"י: "וכי רבי לא שנאה - למשנה זו במשנתינו". ר' חייא - שסידר וסתם את הברייתא ותלמידו היה".
וכן הוא במסכת יבמות דף מג ע"א ובפרוש רש"י שם.
ובמסכת כתובות דף קג ע"ב: "תניא: כשחלה רבי, נכנס ר' חייא אצלו ומצאו שהוא בוכה, אמר לו: רבי, מפני מה אתה בוכה?".
ובמסכת חולין דף טז ע"א: "יתיב רב אחוריה דרבי חייא ורבי חייא קמיה דרבי, ויתיב רבי וקאמר...".
ובמסכת נדה דף כד ע"ב:
"אבא שאול ארוך בדורו הוה ורבי טרפון מגיע לכתפו, ור' טרפון ארוך בדורו הוה ור"מ מגיע לכתפו, רבי מאיר ארוך בדורו הוה ורבי מגיע לכתפו, רבי ארוך בדורו הוה ורבי חייא מגיע לכתפו, ורבי חייא ארוך בדורו הוה ורב מגיע לכתפו, רב ארוך בדורו הוה ורב יהודה מגיע לכתפו, ורב יהודה ארוך בדורו הוה ואדא דיילא מגיע לכתפו...".
ופשוט שהכוונה למעלתם.
ורבי חייא נהג נזיפותא בנפשיה תלתין יומין כאשר רבי גער בו (מסכת מועד קטן דף טז ע"ב), ונידוי בין חכמים שייך רק בתלמידו (שו"ע יו"ד שלד, טו).
ובמסכת נדה דף יד ע"ב כתב תוספות ד"ה מאי לאו שרבי חייא היה תלמיד חבר לרבי.
ואין לומר שרבי נצרך לרבי חייא רק לצורך הכרת המציאות בעניין מעמדו של ראש הגולה שבבבל.
שאם כך היה שואלו על כך ישירות, ולא היה שואל הלכה מה דיני בשעיר.
ועוד, שלא שייך להקשות על המציאות מברייתא, כמו שהקשה עליו.
ועוד, שמתשובת רבי חייא: "הכא אנן כייפינן להו לדידהו" משמע שרבי הכיר מציאות זו, הרי לא יתכן שרבי היה כפוף לו בלא שידע זאת.
אלא שרבי לא יכל להורות לעצמו בעניין זה כיוון שההוראה היתה עבורו והוא נוגע בדבר. לכן נצרך לשאול חכם אחר.
שכן אמרו במסכת נגעים פרק ב משנה ה:
"כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו... כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו... כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו".
ובמסכת בכורות לא ע"א:
"תנו רבנן: כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו, ורואה את קדשיו ואת מעשרותיו, ונשאל על טהרותיו...
ורואה את קדשיו - דאי בעי מיתשיל עלייהו, ומעשרותיו - דאי בעי שדי ביה מומא בכוליה עדריה, ונשאל על טהרותיו - דהא חזא ליה בימי טומאתו".
ופירש רש"י:
"ומעשרותיו - דאינו נחשד לומר על עובר שהוא קבוע דאי הוה בעי מעיקרא הוה עביד בהיתירא קודם שיעשר עדרו.
ונשאל על טהרותיו - אינו חשוד לומר על טמא טהור דאם טמאות הן מה יפסיד הא חזא ליה בימי טומאה ובחולין קמיירי דתרומה טמאה לא חזיא ליה אפילו בימי טומאתו".
הרי שרשאי חכם להורות לעצמו רק במקום שבידו להתיר את האיסור באופן אחר.
וכן כתב הרמב"ם בהלכות בכורות פרק ג הלכה א:
"וכל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורי עצמו".
ובהלכות בכורות פרק ו הלכה ט:
"הכל נאמנים על מומי מעשר... ורואה אדם מומי מעשר שלו ומתירו אם היה מומחה, שאם ירצה יטיל מום בכל עדרו ואחר כך יעשר ונמצא המעשר בעל מום מתחלתו".
משמע שאינו נאמן אלא רק כאשר הדבר בידו להתיר מלכתחילה.
וכן כתב הדברי חמודות (לבעל התיו"ט) על הרא"ש בכורות סוף פרק ד:
"וסיפא דהך ברייתא דכל הבכורות, הרואה את קדשיו ואת מעשרותיו ונשאל על טהרותיו, וטעמא דקדשיו הא מצי משאל עלייהו ומעשרותיו יכול לשדי מומי בכולי עדריה וטהרותיו חזי ליה בימי טומאתו וכל כי האי גווני כתב רבינו {הרא"ש} דנאמן בפרק הניזקין בארבעה עשרה חילוקים שיש בענין נאמנות באיסורין בחילוק הרביעי ודלא כהר"ש בנגעים דמחלק בין אתחזק איסור ללא אתחזק".
כמו כן מצאנו שנצרכו חכמים לשאול את חבריהם בני דורם בדבר הנוגע להם, במסכת סוכה דף כו ע"א: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: פעם אחת חשתי בעיני בקיסרי, והתיר רבי יוסי בריבי לישן אני ומשמשי חוץ לסוכה", ובמסכת קידושין דף ע ע"א: "אזל רב יהודה לקמיה דרב הונא, אמר ליה: איזיל או לא איזיל?".
וכן משמע בפירוש הרמב"ם לאבות פרק א משנה טז:
"זה אשר ציוה כאן בעשיית רב, אין הוא לענין הלימוד, אלא להוראת ההלכה. אמר: עשה לך איש לרב, כדי שתסמוך עליו במותר ובאסור, ותסתלק אתה מן הספקות, כדרך שאמרו בירושלמי: "זיל אייתי לי זקן מן השוק דאסמוך עליה ואשרי לך".
משמע שמדובר דוקא בהוראות השייכות לו.
ומפורש יותר במרכבת המשנה לר"י אלאשקר שם:
"שיעשה לו רב שיישיר לפניו דרכו, ויורהו את אשר יעשה בענין איסור והתר. ואעפ"י שיהיה התלמיד גדול מן הרב בתורה, העיקר בכאן הוא כדי שיסתלק מן הספק, כאמרם ז"ל בירושלמי זיל אייתי לין זקן מן השוק ואסמוך עליו".
