מי שכנע את האדמו"ר לברך "שהחיינו"?

הרב דב קדרון

מנחות עה ע"ב

בגמרא נאמר שכהן שעומד ומקריב מנחה מברך "שהחיינו", ויש מחלוקת בין רבותינו הראשונים האם הסיבה לברכת שהחיינו היא משום שמדובר בכהן שמקריב מנחה בפעם הראשונה בחייו (כפי שפירש רש"י), או שמדובר בברכה על דבר שבא מזמן לזמן (כמו שפירשו תוספות), כי לכל כהן היה זמן קבוע להקריב יום אחד פעם בחצי שנה.

על פי פירוש רש"י כותב בעל ספר הרוקח (סימן שעא) שעל כל מצווה שאדם מקיים בפעם הראשונה בחייו יש לברך "שהחיינו", ויש בעניין זה מחלוקת גדולה בין הפוסקים האם אכן כך יש לעשות (עיין יו"ד סימן כח,ב בדברי הרמ"א והאחרונים שם לגבי כיסוי הדם, ובאו"ח סימן כב בדברי האחרונים לגבי ציצית).

בשנת תרפ"א ביקר בארץ האדמו"ר מגור, בעל ה"אמרי אמת", וכשנפגש עם מרן הרב קוק זצ"ל הודיע לו בשמחה שקנה חיטים לפסח למצה שמורה, ועתה יזכה לקיים מצווה שתלויה בקדושת ארץ ישראל, להפריש תרומות ומעשרות. העיר לו הרב קוק שהואיל וזו לו הפעם הראשונה שיקיים מצווה זו הוא מרוויח ברכה נוספת – ברכת "שהחיינו".

האדמו"ר מגור, שהיה גאון מופלא בהלכה, נכנס מיד במשא ומתן עירני בנושא הזה, וציטט את דעות הפוסקים שאין לברך שהחיינו על מצווה שאדם מקיים בפעם הראשונה, אולם הרב קוק ביסס את דעתו, תוך כדי בירור השיטות בהרחבה, כדרכו, ואף הוסיף לומר לאדמו"ר כי שמחת בואו לארץ ישראל מצטרפת לשמחת קיום המצווה בפעם הראשונה, לכן יכול הוא בוודאי לברך. האדמו"ר קיבל את הדברים, ואמר: אם מרא דאתרא, הרב של ירושלים פוסק שצריך לברך שהחיינו כך אעשה, וברוב שמחה בירך והפריש תרומות ומעשרות.