קורבנות הגויים / מנחות דף עג

1. האם יש כאן דפוס קבוע של ר' יוסי הגלילי = הרחבה, ר' עקיבא = צמצום?

לא נכון להפוך זאת לכלל קבוע. בסוגיה במנחות אכן ר' יוסי הגלילי מרחיב מן הלשון "איש איש" ומרבה את הגויים לנדרים ונדבות כישראל, ואילו ר' עקיבא נאחז בסיום הפסוק "לה' לעולה" ומצמצם לעולה בלבד; כך גם ספרא עצמו מציג את שני כיווני הקריאה מתוך אותו פסוק. אבל זה מתאר את הסוגיה הזאת, לא בהכרח שיטה כללית של כל מחלוקותיהם.

יש אפילו דוגמה מובהקת לכיוון הפוך: בדין "הירא ורך הלבב" ר' עקיבא מפרש כפשוטו – מי שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה, ואילו ר' יוסי הגלילי מצמצם זאת למי שמתיירא מן העבירות שבידו. כאן דווקא ר' עקיבא הוא הרחב יותר ור' יוסי הגלילי מגדיר צמצום ערכי-הלכתי. לכן אין כאן "אופי קבוע", אלא קריאות שונות לפי הפסוק והעניין.

מכאן עדיף לנסח את המחלוקת כאן לא כ"מרחיב מול מצמצם" באופן אישי, אלא כוויכוח איך לקרוא פסוק שיש בו מתח פנימי: מצד אחד פתיחה מרחיבה – "איש איש"; מצד אחר חתימה ממקדת – "לעולה". ר' יוסי הגלילי נותן את המשקל למבוא, ור' עקיבא לתכלית הסופית של הפסוק.

2. מהי המחלוקת הרעיונית?

הציר הראשון הוא אוניברסליות מול בריתיות. ר' יוסי הגלילי רואה במקדש גם שער פנייה אוניברסלי: אם גוי בא בנדר ונדבה, לשון הקרבן פותחת לפניו יותר מצורה אחת, לא רק עולה אלא גם שאר מה שהוא "נידר ונידב". זה מתאים גם ללשון המשנה בשקלים: "כל שהוא נידר ונידב – מקבלין מידם". ר' עקיבא, לעומת זאת, משאיר לגוי פתח גישה, אבל מצמצם אותו לצורה הטהורה ביותר של פנייה כלפי מעלה – עולה.

הציר השני הוא מהו הקרבן של גוי. לפי ר' יוסי הגלילי, קרבן גוי יכול להיכנס לשפה הרחבה של הנדבה המקדשית. לפי ר' עקיבא, הקרבן הראוי לגוי הוא דווקא זה שאין בו אכילת בעלים ואין בו ממד של סעודת-ברית, אלא כולו נתון לה'. לכן גם כשהסוגיה דנה בשלמי גוי, המסקנה ההלכתית היא שהם מוקרבים כעולות, מפני ש**"גוי ליבו לשמים"**; כך פוסק גם הרמב"ם. זה איננו ניתוק הגוי מן המקדש, אלא תרגום הקרבה שלו לצורה מסוימת מאוד של קרבן.

הציר השלישי הוא נדבה מול כפרה וחובה. גם כאשר המקורות מרחיבים את קבלת הגויים, ההרחבה היא בעיקר בעולם של נדרים ונדבות. לעומת זאת, מדרש ההלכה על במדבר ט"ו מדגיש שאף על פי שגם גויים מצווים על עבודה זרה, אין הם מביאים קרבן על שגגת עבודה זרה כישראל. כלומר: תחום הכפרה המחויבת, ובעיקר כפרת הציבור והיחיד בתוך מסגרת התורה, נשאר תחום ישראלי-בריתי. זה מחדד שהמחלוקת איננה אם גוי יכול לפנות אל ה', אלא האם הוא נכנס גם למערך הקורבני הבריתי או רק למסלול של נדבת התקרבות.

הציר הרביעי הוא הבחנה בין גישה למזבח לבין שותפות בבית. המשנה בשקלים קובעת שמקבלים מן הגויים דבר שהוא נידר ונידב, אך עזרא אומר במפורש בבניין הבית: "לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו". רלב"ג אף מנסח זאת בחדות: אין מניחים לגויים לבנות עמנו את בית המקדש, אף על פי שכבר נקבל מהם עולה. נמצא שגם לפי קו פתוח יחסית, יש הבדל עקרוני בין מתנה למזבח לבין בעלות או שותפות במוסד המקדש.

אפשר להוסיף עוד ניואנס מן הפסוקים עצמם. ויקרא כ"ב מורה: "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה", והספרי/ספרא על במדבר ט"ו מסיק מן ההקשר: "אלה אי אתה מקבל מהם, אבל אתה מקבל מהם תמימים". כלומר, התורה עצמה גם פותחת פתח לקבלת קרבן מן הזר וגם מסמנת גבולות. המחלוקת בין ר' יוסי הגלילי לר' עקיבא היא, בין השאר, איפה למקם את הגבול הזה.

עוד סימן לכך שהמחלוקת איננה "פתוח" מול "סגור" באופן מוחלט: אפילו אצל ר' יוסי הגלילי אין הכל נפתח. בסוגיה עצמה נאמר שהדרשה איננה מרבה נזירות, מפני ששם נאמר "בני ישראל". כלומר, גם לשיטתו יש מעשים קורבניים שמבטאים זהות-ברית מיוחדת ולכן אינם שייכים בגוי.

3. אילו קורבנות הביאו אינם-יהודים לאורך התנ״ך, ומה פירוש "גוי ליבו לשמים"?

בתנ״ך עצמו התמונה איננה חד-גונית. נח מקריב עולות בלבד; בלעם ובלק מציבים מזבחות ומעלים עליהם פר ואיל, וגם שם לשון ההעלאה מצביעה על דגם של עולה; נעמן אומר שמכאן ואילך לא יעלה "עולה וזבח" לאלוהים אחרים כי אם לה'. שלושת המקומות האלה קרובים מאוד לרעיון שהפנייה הדתית של לא-ישראל מתנסחת קודם כול כקרבן כליל כלפי מעלה.

אבל יתרו הוא חריג חשוב: "ויקח יתרו... עולה וזבחים לאלהים", ולאחר מכן אהרן וזקני ישראל באים לאכול לחם עמו לפני האלהים. רשי מדגיש על ה"עולה" שזו עולה כמשמעה, כליל; ומכל מקום עצם צירוף "זבחים" והסעודה המשותפת מראה שהתנ״ך מכיר גם צורה רחבה יותר של קרבן לא-ישראלי, לא רק עולה. הרמב"ן מוסיף שכל זה אירע לפני מתן תורה, ולכן אין מכאן ראיה גמורה לדין המקדש לאחר מכן.

גם בספר עזרא נראית מעורבות של מלך פרס בעולם הקורבני, לא כהקרבה אישית במקדש אלא כהכרה ותמיכה: דָּרְיָוֶשׁ מצווה לספק צורכי הקרבה, כדי שיקריבו "ניחוחין לאלה שמיא" ויתפללו לחיי המלך ובניו. זהו דגם נוסף: לא סעודת-ברית ולא בניין משותף, אלא הכרה באלוהי ישראל ובכוחו של מקדשו.

לכן הביטוי "גוי ליבו לשמים" אינו מתאר בפשטות את כל התנ״ך, ואינו קביעה פסיכולוגית על כל גוי באשר הוא. זהו בעיקר כלל הלכתי-פרשני של חז"ל: כאשר גוי נכנס אל המקדש הישראלי עם קרבן, ההלכה מפרשת את מגמתו כברירת מחדל כמכוונת כלפי מעלה בלבד, ולכן מתרגמת את קרבנו לעולה. זה מתאים במיוחד למרחב שבו אין לו חלק בסעודת בעלים, בכפרת חובה ובבניין הבית; נשארת לו צורת הקרבה אחת, מזוככת וישירה – עולה.

המסקנה היא שהמחלוקת אינה על עצם האפשרות של אומות העולם להתקרב לה'. שני התנאים מודים שיש מקום כלשהו להתקרבות כזו. המחלוקת היא איזו צורה של קרבן מבטאת התקרבות זו: אצל ר' יוסי הגלילי – שפה רחבה של נדבה; אצל ר' עקיבא – שפה מצומצמת אך טהורה יותר של כליליות. לא "אחד מרחיב והשני מצמצם" סתם, אלא שתי תפיסות של מהו מקומו של הזר מול מזבח ישראל: האחד מבקש לפתוח לו יותר ערוצי נדבה, והשני מוכן לקבלו רק במסלול שבו הקרבן כולו עולה לה'.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן.