קציר מצוה / מנחות דף עב

2. השווה לתפארת ישראל על המשנה שהסביר: "תבואה שעומדת בין אילנות הרכים שנפסדים על-ידי-זה" ומשמע שלדעתו ההפסד עצמו מתיר איסור דאורייתא והוא באמת מרחיב את ' קציר מצוה': שלא צריך צורך מצוה דווקא: "וטעמא דהנך דמותרים. מדאינו קוצרן לצורך אכילת הדיוט".

 

3. מה יהיה הדין במי שיקצור כדי לפנות את השטח לבנייה?

חשוב גם על הדרשה: "ממצוא חפצך" - חפציך אסורים חפצי שמים מותרים" האם העיקר זה הרישא - "חפציך אסורים" או האם העיקר זה "חפצי שמים מותרים" והאם יש מחלוקת בעניין

 

 

נראה שעיקר היישוב הוא זה: אין הכרח לומר שהגמרא הגדירה את הפסד הנטיעות עצמו כ״מצוה״. בסוגיה ובמפרשים ניכרות למעשה שתי דרכי היתר שונות:

 

האחת ← מקום שאין מביאים ממנו עומר, ולכן אינו בכלל איסור ״ראשית קצירכם״;
השנייה ← קציר שאיננו ״קצירכם״ במובן הרגיל, אלא קציר לצורך מצוה. רש״י על המשנה תפס את ״מפני הנטיעות״ בדרך הראשונה, ואילו בית האבל ובית המדרש שייכים בבירור לדרך השנייה.

 

רש״י על המשנה כותב: ״מפני הנטיעות – שלא יפסדו לפי שאותה תבואה אינה ראויה לעומר… ואמרינן בשמעתין ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר״. כלומר, הוא לא בנה את ההיתר על כך שמניעת הפסד היא ״קציר מצוה״, אלא על כך שזהו מלכתחילה מקום שמחוץ למסלול העומר. יתר על כן, רש״י מביא גם לשון אחרת: ״מפני הנטיעות משום כלאים״. הלשון השנייה מראה שרש״י הרגיש היטב את הקושי: אם רוצים לצרף גם את נטיעות ל״קציר מצוה״, נוח יותר להבין שיש כאן חובת סילוק של כלאים, ולא רק הצלת ממון.

מכאן שהתשובה לשאלה האם רש״י “שינה” כי סבר שמניעת הפסד איננה מצוה היא: כנראה לא מפני עיקרון כללי על הפסד, אלא מפני שבמשנה עצמה היה בידו הסבר צר ומקומי יותר, שאינו דורש לומר ש״הפסד דוחה איסור דאורייתא״. הוא העדיף להסביר את ״נטיעות״ דרך הדין של מקום שאינו ראוי לעומר; ואילו את לשון הגמרא בדף עב אפשר להשאיר בעיקר על בית האבל ובית המדרש, או על פירושו השני של רש״י בנטיעות משום כלאים.

 

הרמב״ם עצמו מחזק מאוד את ההבחנה הזו. בפירוש המשנה הוא מפרש: ״מפני הנטיעות״ ← כדי שלא יפסיד, ואילו בית האבל ובית המדרש ← ״לפי שהוא מצוה, שנאמר קצירכם ולא קציר מצוה״. וגם במשנה תורה הוא מנסח בנפרד: ״וקוצרין מפני הנטיעות שלא יפסדו. וקוצרין לפנות מקום לבית האבל או לבית המדרש, שנאמר: קצירכם ולא קציר מצוה״. כלומר, הרמב״ם לא מיזג את הנטיעות לתוך דרשת ״קציר מצוה״, אלא השאיר כאן שני מסלולים נבדלים.

 

מול זה עומד תפארת ישראל, שכתב על בית האבל ובית המדרש: ״וטעמא דהנך דמותרים, מדאינו קוצרן לצורך אכילת הדיוט״, ובאותו רצף פירש ״מפני הנטיעות״ כתבואה שבין אילנות רכים שנפסדים. בקריאה שטחית זה נראה כהרחבה גדולה: לא צריך מצוה דווקא, אלא די בכך שאין כאן קציר לצורך אכילת הדיוט. אבל אין הכרח להבין אותו כמי שאומר שהפסד מתיר איסור דאורייתא. אפשר להבין אותו באופן מדויק יותר: הפסוק אסר דווקא ״קצירכם״ ← קציר של ניצול התבואה לצרכי אדם; וכשחותכים את התבואה כדי להציל את האילנות או כדי לפנות מקום לבית האבל/בית המדרש, זה פשוט איננו סוג המעשה שנאסר.

זו גם הסיבה שתפארת ישראל עצמו מדגיש אחר כך: ״דוקא קצירה התירו… משא״כ להגדיש ליכא פסידא כשימתין״. כלומר, גם אצלו אין כאן היתר רחב לעשות בשדה ככל העולה על הדעת, אלא רק את החיתוך המינימלי הנצרך. זה מתאים הרבה יותר להבנה של ״אין זה קצירכם״ מאשר להבנה של ״הפסד דוחה איסור״. אילו היה זה דין של דחייה כללית, לא היה ברור למה ההיתר נעצר דווקא בקצירה ואינו ממשיך אל שלבי הטיפול הבאים.

 

מכאן לדין של מי שקוצר כדי לפנות שטח לבנייה:
אם מדובר בבנייה פרטית רגילה, קשה מאוד לכלול זאת בהיתר. לפי רש״י והרמב״ם זה אינו לא ״מקום שאין מביאים ממנו עומר״ ולא ״קציר מצוה״. וגם לפי תפארת ישראל, אף שהוא מרחיב את ההגדרה, מסתבר שאין די בכל שינוי ייעוד גרידא; אחרת כל אדם יוכל לומר שאינו קוצר לאכילה אלא למחסן, לכביש או לחצר, והאיסור יתרוקן מתוכנו. לכן יש לצמצם את דבריו למקרים שבהם הקצירה איננה קציר חקלאי רגיל אלא פעולת סילוק נצרכת מסוג שהמשנה מונה: הצלת נטיעות או פינוי מקום לצורך מצוה. לעומת זאת, פינוי לצורך בית מדרש ממש או צורך מצוה ציבורי דומה הוא הרבה יותר קרוב למשנה עצמה.

 

ההשוואה ל״ממצוא חפצך״ מחדדת את זה עוד יותר. הגמרא בשבת דורשת: ״חפציך אסורים, חפצי שמים מותרין״, והשולחן ערוך פוסק: ״חפצי שמים מותר לדבר בהם״. המבנה שם איננו שמצוה “דוחה” איסור שבת במובן של מלאכה, אלא שהאיסור מלכתחילה נאמר על חפציך; וכאשר מדובר בחפצי שמים, הפעולה הקלה הזו של דיבור וחשבון אינה נכנסת למסגרת האיסור. לכן העיקר איננו רק הסיפא ״חפצי שמים מותרים״, אלא קודם כול הרישא: חפציך אסורים. הסיפא היא תולדה של תחימת האיסור, לא היתר גורף של מצוה מול כל איסור.

לכן גם כאן נראית אותה חלוקה מושגית:
יש קריאה אחת חיובית יותר ← ״קציר מצוה״, כמו בית האבל ובית המדרש;
ויש קריאה יסודית יותר ← האיסור נאמר רק על ״קצירכם״, על קציר הדיוט רגיל, ולכן מעשה שאינו כזה כלל אינו נכנס לאיסור. זו איננה בהכרח מחלוקת מפורשת בין מקורות, אלא שני אופני ניסוח: ניסוח של היתר מצוה, מול ניסוח של הגדרת תחום האיסור. רש״י והרמב״ם נוטים לצמצם ולא לפזר את דרשת ״קציר מצוה״ גם על הנטיעות; תפארת ישראל דוחף יותר לכיוון ההגדרתי הרחב, אבל גם אצלו אין הכרח להגיע לטענה ש״הפסד דוחה דאורייתא״.

 

המסקנה:
הקושי ב״נטיעות״ אמיתי. הדרך הנקייה ביותר היא לא לומר שהפסד הנטיעות עצמו הוא ״מצוה״, אלא שרש״י והרמב״ם ראו בו מקרה נפרד, ואילו תפארת ישראל הבין את הסוגיה דרך הגדרה רחבה יותר של ״לא קציר הדיוט״. לכן גם בפינוי לבנייה אין לומר בפשטות שכל צורך שאיננו אכילה הותר; רק צורך שמוציא את המעשה מן הדגם של ״קצירכם״ – ובוודאי צורך מצוה מובהק – יוכל להיכנס למסגרת ההיתר.

 

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן.