תקנות ריב"ז - עיצוב תודעה / מנחות דף סח

גישתו של ריב״ז כלפי החורבן איננה אבל פסיבי, וגם לא ניסיון למחוק את החורבן. זוהי הנהגה כפולה: להחזיק את המקדש בתודעה גם כשהוא איננו, ובו־בזמן לא לתת לחורבן להפוך למצב נורמלי וקבוע. זה עולה יפה מן ההשוואה בין שלוש הסוגיות.

במנחות סח ע״ב התקנה של יום הנף כולו אסור איננה "זכר למקדש" במובן הרגיל, אלא תקנה שבנויה על ההנחה שהחורבן הוא מצב זמני מסוכן תודעתית. החשש הוא שאנשים יתרגלו לסדר של עולם בלי עומר: "אשתקד… בהאיר מזרח", ואז כאשר המקדש ייבנה יחילו בטעות את דפוס החורבן על עולם של מקדש. כלומר, ריב״ז חושש פחות מן השכחה ההיסטורית ויותר מן התקבעות התודעה הגלותית. החורבן עלול לייצר הרגלים הלכתיים ותודעתיים שימשיכו גם אל הגאולה; לכן צריך לחנך כבר עכשיו לחיים שאינם סוגרים את אופק המקדש.

בלולב כל שבעה המוקד שונה. כאן אין חשש מטעות עתידית אלא יצירת זיכרון פעיל: "זכר למקדש". הגמרא אף מעגנת זאת בפסוק "ציון היא דורש אין לה" ← "מכלל דבעיא דרישה". כלומר, כשהמקדש חרב, התגובה הראויה איננה רק קינה אלא דרישה: פעולות ציבוריות המשמרות את צורת החיים של מקדש בתוך עולם ללא מקדש. החורבן אינו מוחק את המקדש מן החיים; הוא מטיל חובה להפוך אותו לנוכח דרך פרקטיקה.

אם כן, שני דפוסים כבר ניכרים:
לולב ← להנכיח את העבר.
יום הנף ← להגן על העתיד.
ריב״ז מעצב תודעה שאוחזת יחד זיכרון וציפייה.

בעניין שופר בשבת מתגלה נדבך שלישי, עמוק עוד יותר. במשנה נאמר שלאחר החורבן התקין ריב״ז שיתקעו "בכל מקום שיש בו בית דין", ולפי דעה אחת תחילה ביבנה בלבד. ובברייתא מסופר שכאשר חל ראש השנה בשבת אמר ריב״ז לבני בתירא: "נתקע", והם ביקשו לדון קודם, והוא דחף לתקוע תחילה.

כאן ריב״ז אינו רק עושה זכר, ואינו רק מונע טעות עתידית. כאן הוא מעתיק מוקד: מהמקדש אל בית הדין. לא כל דיני המקדש ניתנים לשחזור, אך עקרון הייצוג הציבורי של הקדושה יכול לעבור מן המרחב הפולחני אל המוסד ההלכתי־ציבורי. לכן התקיעה איננה נפתחת לכל מקום, אלא דווקא למקום שיש בו בית דין. זהו מהלך דרמטי: החורבן איננו סוף החיים הציבוריים של הקדושה, אלא מעבר ממרכז של מקדש למרכז של תורה וסמכות.

הוויכוח עם בני בתירא מדגיש את סגנון הנהגתו. בני בתירא מייצגים זהירות משמרת: אם המקדש חרב, אולי נכון לסגת, להשהות, לדון. ריב״ז מייצג הנהגה בונה: דווקא בעת חורבן צריך לייצר מעשה ציבורי שימנע התפוררות. לא כל מעשה, לא בכל מקום, אבל גם לא קיפאון. התקיעה ביבנה היא הצהרה שהחורבן לא פירק את היכולת של ישראל להופיע כציבור עובד ה'.

מכאן עולה תמונה כוללת של גישת ריב״ז:

א. החורבן איננו מצב סופי אלא מצב מעבר.
לכן יש תקנות הבנויות על "מהרה יבנה בית המקדש". אין להתרגל לעולם בלי מקדש.

ב. הזיכרון חייב להיות מעשי ולא רק רגשי.
לכן לולב שבעה במדינה: לא רק לזכור במחשבה, אלא לחיות פרקטיקה שמזכירה את המקדש.

ג. יש ממדים של הקדושה שאפשר וצריך להעביר למוסדות חלופיים.
לכן שופר בשבת ביבנה/במקום שיש בו בית דין: הסמכות הציבורית של הקדושה ממשיכה דרך בית הדין.

ד. אין כאן שיקום מלאכותי של המקדש, אלא ניהול מדויק של חסרונו.
ריב״ז אינו אומר שכל מה שהיה במקדש יעשה עתה בכל מקום. בלולב ← זכר. ביום הנף ← גדר מפני העתיד. בשופר ← רק במסגרת בית דין. כלומר, הוא מכיר בחורבן במלואו, אבל מסרב לתת לו את המילה האחרונה.

הניסוח התמציתי הוא זה:
ריב״ז מבקש לעצב תודעה של חסר שאיננו ייאוש, של זיכרון שאיננו נוסטלגיה, ושל המשכיות שאיננה הכחשת חורבן.

המקדש חרב, אך החיים ההלכתיים צריכים להמשיך באופן שמחזיק שלושה דברים יחד: עבר זכור, הווה ממושטר, עתיד פתוח.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן.