נער/ה מתבגר/ת / רפי זברגר

מנחות צא ע''א-ע''ב

הקדמה

המשנה השנייה בדף הקודם מפרטת אילו קרבנות מביאים גם נסכים עמם, ואלו לא.

כל קרבנות הציבור והיחיד טעונין נסכים

בכל קרבנות הציבור חייבים להביא נסכים עמם, וכן ברוב מנחות היחיד, למעט:

חוץ מן הבכור והמעשר והפסח והחטאת והאשם

קרבנות אלו (בכור, מעשר, פסח, חטאת ואשם) אינם מחייבים להביא עמם נסכים.
אלא שחטאתו של מצורע ואשמו טעונין נסכים:

למרות שהמשנה פסקה בקטע הקודם כי קרבן חטאת ואשם אינם מחויבים בנסכים, הרי שקרבנות חטאת ואשם של נזיר הינם יוצאי דופן ומחויבים בנסכים.

מדרשי ההלכה המובאים בגמרא מביאים את המקורות להלכות המשנה. במסגרת דיוני מקורות הדין של הסיפא, כי חטאת ואשם של מצורע טעונים נסכים (למרות שבדרך כלל כאמור, חטאת ואשם אינם מביאים נסכים) צוטט הפסוק מפרשת שלח העוסק בנסכים: אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה סֹלֶת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן שְׁלִשִׁית הַהִין (במדבר ט''ו, ו'). המדרש למד מאזכור איל בפסוק (אוֹ לָאַיִל) , כי גם אילו של אהרון הכהן, על אף היותו קרבן יחיד וגם קבוע לו זמן, בכל אופן מחויב בהבאת נסכים.
במאמר זה נדון בפסקה נוספת המתייחסת למילים אלו בפסוק זה.

הנושא

אוֹ (לָאַיִל) למה לי?

בהמשך מתמקדת הגמרא במילה אוֹ (לָאַיִל) ומבררת מה היא באה לרבות?

לרבות את הפלגס.

כדי להבין את המושג פלגס נקדים ונאמר מספר הלכות הנלמדות במשנה במסכת פרה:
כבש המוזכר בתורה הינו כבש קטן אשר גילו פחות משנה. אַיִל המוזכר בתורה מדבר על כבש הגדול מבן שנה וחודש (בן שלושה עשר חודשים, שכבר מאז מוגדר איל ''בן שנתיים''). פלגס הוא כבש הגדול משנה, אך קטן מבן שנה וחודש (במהלך החודש הראשון של שנתו השנייה). ותשובת הגמרא קובעת כי גם אם הביאו פלגס בתור כבש (למרות שהוא ''מבוגר'' מידי) וכן, אם הביאו פלגס בתור איל (למרות היותו ''צעיר'' מידי) בכל אופן חייבים להוסיף לקרבן זה נסכים כשיעור של איל: שני עשרונים של סולת, ארבעה לוגין של יין (שלישית ההין), וארבעה לוגין של שמן. בניגוד לכמות של כבש אשר מצרפים לו נסכים עם עשרון סולת, ושלושה לוגין (רביעית ההין) של יין ושל שמן).
הניחא לרבי יוחנן דאמר בריה הוא,  

מקשה הגמרא ואומרת, כי לימוד זה מתאים לקביעה של רבי יוחנן כי פלגס הינו ''ברייה בפני עצמה'', לא כבש ולא איל, אלא משהו ''חדש''. לפי שיטה זו נוכל להבין את שלמדנו במשנה במסכת פרה (א', ג'):

דתנן: הקריבו - מביא עליו נסכי איל, ואינו עולה לו מזבחו. ואמר רבי יוחנן: אוֹ לָאַיִל - לרבות את הפלגס,

המשנה פוסקת כי אם אדם נדר להקריב כבש או איל והביא במקומו פלגס, חייב לצרף בהקרבתו נסכים כמו לאיל, אבל בכל אופן אינו יוצא ידי חובת הקרבן אשר נדר. ואמנם הצורך בלימוד זה של המשנה (שיש להביא נסכים לפלגס כמו לאיל) מתאים לשיטתו של רבי יוחנן. שכן ללא לימוד זה לא היינו יודעים אלו שיעורים יש להביא לפלגס לשיטתו. שהרי ניתן היה לחשוב שאין להביא כלל נסכים עם פלגס, כיוון שלפי רבי יוחנן הוא "יצור מיוחד", והתורה לא ציינה שיעורים ליצור כזה, כמו שציינה את שיעורי הנסכים של כבש ואיל.

אלא לבר פדא דאמר: מייתי ומתני דספיקא הוא, אצטריך קרא לרבויי ספיקא?

אך ממשיכה הגמרא ומקשה, כי לשיטת בר פדא, אשר הגדיר את דין הפלגס כספק כבש ספק איל, אמנם ברור הדין של המשנה שצריך להביא לנסכי הפלגס שיעורים כמו איל מדין הספק (שיעורים גדולים יותר), ויש להתנות ולומר שאם אמנם פלגס הוא כבש, השיעורים היתרים יהיו נדבה. בכל אופן לשיטה זו קשה לומר כי התורה מרבה דין שיעורי נסכים של פלגס (מהמילה אוֹ לָאַיִל) שאינו אלא ספק (שהרי אין ספקות בתורה).  

[ודאי] לבר פדא קשיא.

מסיימת הגמרא ואומרת שאמנם לימוד זה קשה לשיטת בר פדא, ומתאים כאמור רק לשיטת רבי יוחנן.

מהו המסר?

פלגס הינו כאמור יצור בגיל ביניים, שהרי מכלל כבש כבר יצא ולכל איל טרם הגיע. אמוראים חלקו כיצד לדון אותו. האם הוא ''יצור מיוחד'' וייחודי כשיטת רבי יוחנן, או שמא מוגדר כספק ומצב לא ידוע ולא מבורר: האם ''להשאירו כיתה'' ולהחשיב אותו עדיין כמו כבש, או ''להקפיצו כיתה'' וכבר לייחס אותו לגדולים ולהגדירו כמו איל (שיטת בר פדא).
כלפי נער/ה מתגבר/ת ניתן לשאול ולבחון אותו מבחן. שהרי מכלל ילדות כבר יצא/ה, אך לכלל בגרות או בחרות טרם הגיע/ה. האם נגדירו כקטן, או כבוגר? האם נתייחס אליו כקטן או כגדול?
ניתן אולי ללמוד מהגדרת חז''ל לכבש בן שנה וחודש שהוא כבר מוגדר כאיל, כאילו שהוא בן שנתיים, כי אנו ''מרחיבים'' את טווח ההגדרה, ו''מקפיצים'' את הכבש אשר עבר חודש אחד בלבד מהיותו כבש צעיר, וכבר מכנים אותו איל בוגר, כאילו הוא בן שנתיים.

מכך אולי נלמד את כיוונם של חז''ל (ואולי זו הלכה למשה מסיני) שיש ''להשתדל'' ואולי ''לעשות מאמץ'' אם רק אפשר, להגדיר את המתגבר כמו בוגר, וכך אמנם להתייחס אליו.

גיל זה מאתגר מאוד את ההורים, שכן לפעמים הנער/ה מבקש/ת להרגיש/ה גדול/ה, להחליט כל דבר לבד, לעשות דברים שאינם תמיד בגדר ''הנורמה'', וכן הלאה על זה הדרך, דברים המביאים לעיתים למרד ולהתנהגות שאינה נאותה.
לאור הכיוון שלמדנו היום, ניתן לומר כי יש להיזהר מלהתייחס לנער כזה כמו לילד קטן, בכך שמנסים להשאירו ''תחת סינר ההורים'', מבלי לתת לו מרחב פעולה משלו. רצוי לתת לו אפשרויות הגדרה עצמית, חופש פעולה, אף אם לעיתים כיוונו יכול ''לעצבן'' את ההורים, ולתת להם הרגשה כאילו הוא ''מופקר'' וכדו'.
זוהי תורה מאוד עדינה, שמצד אחד לא להלחיץ ולא לכוון יותר מידי (אם אמנם זו דרכו של המתבגר), אך מצד שני לנסות ולשמור על גבולות גיזרה (רחבים דיו) שלא יסטה לכיוונים חשוכים ומסוכנים.
החשוב ביותר הוא לכבד מאוד את המתבגר, ולתת לו יחס חם ואוהב מתוך כבוד והערכה. 

המאמר לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו).
איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב.
המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]