איך מסבירים סתירה במשנה ברורה?

הרב דב קדרון

מנחות נד ע"א

בגמרא מדובר על בשר שתפח או הצטמק כך שהגודל שלו השתנה באופן שלפני השינוי או אחריו אין בו שיעור שיכול להיטמא או לטמא, והקובע לעניין זה הוא המצב הנוכחי שלאחר השינוי.

בדומה לזה דנו הפוסקים לגבי ברכה אחרונה על אוכל, שאין מברכים על אכילת פחות מכזית, ובעניין זה כותב המשנה ברורה (סימן רי ס"ק א) בשם אחרונים:

היה פת סופגנין שנתפח, עד שאין האוירים שבו נרגשים, האוכל כזית ממנו כמות שהוא אינו מברך, דלפי האמת לא אכל כזית.

כלומר: האוויר שיש בפת אוורירית לא מצטרף לשיעור כזית לחייב ברכה אחרונה.

אולם במקום אחר (בהלכות פסח, סימן תפו) המשנה ברורה עצמו חולק על כך. שם הרמ"א כותב שבירקות, כמו מרור, שצריך לאכול ממנו כזית, צריך למעך את חלל האויר שבין הירק, ולשער שיעור הכזית בירקות עצמן ולא באויר שביניהם. ועל כך מעיר בעל המשנה ברורה (ס"ק ג) שהוא הדין לגבי אכילת מצה, אם יש חלל במצה אינו מצטרף החלל לשיעור כזית וצריך למעכו, אבל אם אין חלל במצה, אפילו היא רכה ועשויה כספוג אין צריך למעכו, ומוסיף שם בשער הציון (ס"ק ז): ונראה פשוט דהוא הדין לענין ברכת המזון בפת ספוגית משתערת בכמות שהיא.

לדברי ר' אריה ליב, בנו של החפץ חיים (בספרו על קורות ותולדות חייו של אביו), חלק מהסתירות המצויות בהלכות במשנה ברורה נובעות מכך שתלמידי חכמים שונים השתתפו בכתיבת הסימנים, וכל אחד הכריע אחרת בסימן שכתב.