סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

 

אמונת חכמים

 
שאלה זו היא שאלה רגישה מאוד: עד כמה מחוייב אדם ללכת אחר פסק הלכה שניתן, אם הוא משוכנע שפסק ההלכה מוטעה? את השאלה הזו יש לברר בשתי אפשרויות:
א. כאשר פסק ההלכה מחמיר, והאיש סובר שזוהי טעות, האם מותר לו לנהוג כפי שיקול דעתו ובניגוד לפסק ההלכה?
ב. כאשר פסק ההלכה מיקל, והאיש סובר שזוהי טעות, האם הוא מחוייב לנהוג כפי שיקול דעתו ולהחמיר, למרות שישנו פסק הלכה שמיקל בעניין?

לכאורה צריך לשאול קודם כל באיזה פסק הלכה מדובר: האם מדובר בבית דין מוסמך או ברב אחד, שניתן לחלוק עליו? ואולם, אפילו כאשר מדובר בסנהדרין הגדולה, מוצאים אנו משנה מעניינת מאוד, שאותה למדנו השבוע בדף היומי:
 

1. משנה מסכת הוריות פרק א משניות א-ב

הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם, בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה - פטור, מפני שתלה בבית דין.
הורו בית דין וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה והלך ועשה על פיהן, בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה - הרי זה חייב, מפני שלא תלה בבית דין. זה הכלל: התולה בעצמו חייב והתולה בבית דין פטור.


רואים אנו, לכאורה, שאי אפשר להתחבא מאחורי בית הדין ולומר שאכלתי את מה שאכלתי מכיון שהיה לזה אישור הלכתי. אם אדם יודע בעצמו שההוראה היא הוראת טעות, עליו לנהוג כפי שיקול דעתו גם אם זו סותרת את פסק ההלכה של בית הדין הגדול. דין זה מותנה, כמובן, בכך שהאדם שחולק על בית הדין הוא אדם הראוי להוראה או אחד מחברי בית הדין. אבל אם מדובר באדם שלא יכול היה לדעת שיש כאן טעות, הוא פטור מקרבן, מכיון שהוא היה אנוס.

לאחרונה יצאה חוברת בהוצאת הקיבוץ הדתי ותנועת נאמני תורה ועבודה בשם "חירות, סמכות אחריות. על סמכות חכמים ואחריות אישית בחברה הציונית-דתית". החוברת נכתבה ע"י הרב יצחק בן-דוד (שאיני מכיר באופן אישי) מהמדרשה בעין הנצי"ב.
הוא הסיק מהמשנה הזו כי כאשר בית דין מורה הלכה ואדם יודע שבית הדין טעה, הוא מחוייב לפעול לפי שיקול דעתו ולא לסמוך על בית הדין:
 

2. הרב יצחק בן-דוד, חירות סמכות ואחריות, עמוד 17

משמעותה המפתיעה והיסודית של הלכה זו היא שהתורה דורשת ותובעת מכל אדם שמסוגל לכך ('ראוי להוראה') להפעיל את שיקול דעתו, ולא רק לציית באופן עיוור להנחיותיו של בית הדין, ואפילו אם מדובר בבית הדין הגדול!
כאשר אדם מכריע על פי שיקול דעתו שהוראת בית הדין היא שגויה, והציות לה מהווה עבירה - הוא חייב ללכת עם האמת הפנימית שלו, ואם לא יעשה כך יהיה עליו להביא קרבן כדי לכפר על חטאו. האוטונומיה המוסרית והתורנית של האדם המשכיל איננה רק זכות אלא אף חובה. אנו רואים שעל פי המשנה ישנה לא רק לגיטימציה אלא אפילו תביעה מאדם המסוגל להפעיל שיקול דעת הלכתי, להיות עצמאי בהכרעותיו ההלכתיות, לכל הפחות במקרים שבהם הציות להוראותיו של בית הדין יכול להיות כרוך במעשה עבירה.


יתרה מזו: הגמרא אומרת שאפילו מי שאינו מוסמך להוראה וסמך על פסק הדין שהתיר לו מעשה מסוים, לאחר שיתברר שפסק הדין היה מוטעה הוא יצטרך להקריב קרבן חטאת. רק אם רוב ישראל חטאו הוא יהיה פטור, כי יקריבו פר העלם דבר של ציבור:
 

3. תלמוד בבלי, מסכת הוריות דף ב עמוד ב

אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי ר' יהודה, אבל חכמים אומרים: יחיד שעשה בהוראת בית דין - חייב.

כך אכן פסק להלכה הרמב"ם, שכל עוד לא מדובר ברוב ישראל ששגו, כל מי שסמך על הוראת בית הדין ועבר עבירה חייב להקריב קרבן חטאת:
 

4. רמב"ם הלכות שגגות פרק יג הלכה א

וכן אם הורו ועשו מיעוט הקהל על פיהם ונודעה השגגה, הרי בית דין פטורין ואלו המיעוט שעשו חייבין וכל אחד ואחד מביא חטאתו.

דוקא אם מדובר באדם שיודע שזו טעות ובכל זאת סמך על בית הדין, אומרת הגמרא שהוא לא יוכל להקריב קרבן, שהרי הוא מזיד ואינו שוגג! הדרך היחידה שבה הוא יתכפר בקרבן היא אם הוא טעה בהבנת המושג לשמוע לדברי חכמים וחשב שבגלל שבית הדין פסק לו שדבר מסוים הוא מותר - הוא צריך לקבל עליו את פסק ההלכה הזה:
 

5. תלמוד בבלי, מסכת הוריות דף ב עמוד ב

ראוי להוראה וכו'. כגון מאן? אמר רבא: כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא. א"ל אביי: כי האי גוונא מזיד הוא! ולטעמיך, הא דתניא: "בעשותה אחת", יחיד העושה מפי עצמו - חייב, בהוראת ב"ד - פטור, כיצד? הורו ב"ד שחֶלֶב מותר, ונודע לאחד מהן שטעו, או תלמיד יושב לפניהן וראוי להוראה כגון שמעון בן עזאי, יכול יהא פטור? ת"ל: בעשותה אחת, יחיד העושה על פי עצמו - חייב, בהוראת ב"ד - פטור! אלא היכי משכחת לה? כגון דידע דאסור וקא טעי במצוה לשמוע דברי חכמים. לדידי נמי, דטעו במצוה לשמוע דברי חכמים.

למדנו, אם כן, שהמצוה לשמוע לדברי חכמים אינה כוללת לעשות מעשה שאתה יודע שהוא אסור, וכל אדם שמוסמך להוראה מחוייב לנהוג על פי ידיעתו גם אם היא עומדת בניגוד לפסק ההלכה של בית הדין הגדול. אדם שאינו מוסמך להוראה, לעומת זאת, אין לו ברירה אלא לסמוך על בית הדין הגדול, אבל בכך הוא אינו מפקיע את האיסור, ואם יתברר שפסק ההלכה היה מוטעה, הוא יצטרך להקריב קרבן שיכפר על חטאו.

בימינו, אין בית דין מוסמך, כידוע. לכאורה פשוט שאם רב פוסק הלכה ואתה משוכנע שהלכה זו היא מוטעית, אסור לך לסמוך על פסק ההלכה הזה, ואתה מחוייב לעשות כפי שיקול דעתך! אבל לכאורה דבר זה סותר את המושג אמונת חכמים, שהוא אחד הדרכים לקניין התורה, כפי שאומרת המשנה המפורסמת:
 

6. משנה מסכת אבות פרק ו משנה ה

גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות נקנית בשלשים מעלות, והכהונה בעשרים וארבע, והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים:
בתלמוד, בשמיעת האוזן, בעריכת שפתים, בבינת הלב, בשכלות הלב, באימה, ביראה, בענוה, בשמחה, בשמוש חכמים, בדקדוק חברים, ובפלפול התלמידים, בישוב, במקרא, במשנה, במיעוט שינה, במיעוט שיחה, במיעוט תענוג, במיעוט שחוק, במיעוט דרך ארץ, בארך אפים, בלב טוב, באמונת חכמים, ובקבלת היסורין...


האם אמונת חכמים דורשת ללכת אחרי פסק ההלכה של הרב בעיניים עיוורות? ומה קורה אם לא מדובר בפסק הלכה שמושתת רק על ספרי פוסקים, אלא גם על ראיית המציאות, ואתה חולק על הרב באופן שבו הוא רואה את המציאות? הרי זה דומה בדיוק למצב שבו אתה מוסמך להוראה וחולק על ההלכה! שאלה זו היתה, כמובן, רלוונטית מאוד בעת שהתנועה הציונית החלה להתעורר, והיו רבנים רבים שפסקו שאין לעלות לארץ, אך למרות פסק ההלכה הזה היו תלמידים שלא שמעו לרבותיהם ועלו. האם הם חטאו באמונת חכמים? והאם ניתן לומר בדיעבד שטעו אותם רבנים שהורו להישאר באירופה וגרמו לכך שתלמידיהם נרצחו בשואה? - זו שאלה קשה מאוד, אבל מעניין לראות מה כתב על כך הרב אליהו דסלר, עם התוספת של המהדיר של הספר 'מכתב מאליהו':
 

7. מכתב מאליהו (הרב אליהו דסלר, המאה ה-20, אנגליה) חלק א עמ' 75

הערת העורך: השואל הושפע מאותם, אשר כבר שכחו שהצלת ארץ ישראל מפלישת הגרמנים באפריקה היתה בנס שהפתיע את בעלי האסטרטגיה וטענו משום זה שאם אך היו כל בני אירופה הי"ד עולים לא"י לפני המלחמה היו ניצולים, וזקפו את זה על חשבון גדולי הדור (כאילו היה כח בידם לשכנע את הציבור בזה).
מתוך דברי כבודו אני רואה שסובר כי כל גדולי ישראל אשר מעשיהם היו לשם שמים וגאוני השכל ואדירי הצדקות גם יחד, אשר בלי ספק בכל משפטיהם ופסקי דיניהם היה ה' ניצב בעדת א-ל. כמו בדור העבר החפץ חיים ז"ל וההגאון ר' חיים עוזר ז"ל והג' ר' חיים בריסקער ז"ל והג' ר' ברוך בער ז"ל, ועוד ועוד, אשר קטנם גדולה מהשגתנו, ומה שבדור שלפניהם, כגאון ישראל וקדושו רבינו ישראל מסלאנט זצוק"ל, ושאר גאוני וצדיקי דורו שנלוו אליו כולם יטעו טעות גמורה חס ושלום לא תהא כזאת בישראל. אסור לשמוע דברים כאלה וכל שכן לאומרם...
קודם כל דבר אומר למר כי איזה מהגאונים הללו זכיתי לדעת פנים וראיתים באסיפות בענייני כלל ישראל כמו החפץ חיים זצ"ל הגר"ח מבריסק זצ"ל והג' ר' חיים עוזר זצ"ל, ואוכל לומר לו נאמנה, כי אפילו להשגת פעוטים שכמותינו הן היתה פקחותם מבהלת ועומק שכלם היה יורד ונוקב עד התהום ממש, ולא היתה שום אפשרות לאדם שכמותינו לעמוד על סף דעת בהירות הבנתם. זאת ועוד אחרת: מי שראה אסיפותיהם, ראה בחוש כי על כל פנים בשעה שחשבו מחשבותיהם והתעמקו בדעתם לשם שמיים בענייני כלל ישראל, היה המראה נורא, לראות את גודל ועומק הרגשת האחריות שהיתה על פניהם כאופן שמי שלא ראה את זאת לא ראה הרגשת אחריות מימיו, וכל מי שזכה לעמוד בפניהם בשעה כזו, היה ברור לו שראה שכינה שרויה במעשי ידיהם, וכי רוח הקודש שרתה בחברתם, ממש ראוי לומר ה'מבדיל בין קודש לחול' על ההבדל שבין אסיפותיהם לבין האסיפות שאנו מורגלים בהן...
וכבר אמרו לנו דברי חז"ל לשמוע דברי חכמים אפילו אומרים לנו על שמאל שהוא ימין ולא לומר ח"ו, שבודאי טעו מפני שאנוכי הקטנטן רואה בחוש את טעותם, אלא שהחוש שלי בטל ומבוטל הוא כעפרא דארעא כלפי בהירות שכלם וסייעתא דשמיא שלהם. הן אין בית דין יכול לבטל ב"ד אלא אם כן גדול ממנו בחוכמה ובמניין, ובלי זה , קרוב הוא אשר מה שידמו שהוא חוש אינו אלא דמיון ורעות רוח. זוהי דעת התורה בגדר אמונת חכמים...
חסרון הכרת ההתבטלות לעומת רבותינו - זהו שורש כל חטאת ותחילת כל חורבן ר"ל, וכל הזכיות לא ישוו לעומת שורש הכל, שהיא אמונת חכמים.


ודאי שניתן (ואולי אף חובה) להתווכח עם הערתו של המהדיר, אשר טוען שגם אם הרבנים היו מורים לעלות לישראל הם לא היו מצליחים לשכנע את תלמידיהם, שהרי הרבנים הורו בדיוק להיפך. אבל ברצוננו לדון בדבריו של הרב דסלר עצמו: האם אכן אנחנו מצווים לשמוע לכל מה שאומרים לנו החכמים, גם כשברור לנו שהם טועים? מעניין לציין שגם המקור המפורסם שאותו מצטט הרב דסלר מצוי במחלוקת בקרב חז"ל. מקור דבריו של הרב דסלר הוא בדרשת חז"ל על הפסוק:
 

8. דברים פרק יז, פסוק יא

עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל:

על כך דרשו חז"ל שהמלים 'ימין ושמאל' באו ללמד שגם אם ברור לך שהם טועים עליך לעשות כפי שהם פסקו:
 

9. ספרי פרשת שופטים פיסקא קנד

"לא תסור מן התורה אשר יגידו לך" - מצות לא תעשה. "ימין ושמאל" - אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין - שמע להם.

ואולם, בירושלמי על הסוגיה שלנו דוקא מובאת דרשה הפוכה:
 

10. תלמוד ירושלמי מסכת הוריות פרק א הלכה א

יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם? תלמוד לומר "ללכת ימין ושמאל" שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל.

מהו המושג 'אמונת חכמים'? מושג זה אינו מופיע בשום מקום בדברי חז"ל חוץ מאשר אותה משנה בפרקי אבות, ויש להבין מהי כוונת הדברים: האם אסור לתלמיד לחלוק על מה שאומרים רבותיו, והוא צריך להאמין להם כפי שהוא מאמין בבורא העולם? הרב ויינברג סובר שאין הדברים כך:
 

11. שרידי אש (הרב יחיאל יעקב ויינברג, המאה ה-20, שוויץ) חלק א סימן קיג

ורגיל אני לפרש מה שמנו חז"ל בפרקי אבות פרק ו משנה ה בין מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם: פלפול התלמידים ואמונת חכמים. ולכאורה הם סותרים זה את זה! ובכלל מה שייך אמונת חכמים לקנין התורה? אבל זהו הדבר: אם אינם מאמינים בחכמים, אז עוברים על דבריהם בקלות דעת וביהירות של שטות, לומר בזחיחות הדעת: הם לא הבינו, ונמצא שאין אדם יגע כלל להתעמק ולהעמיד דבריהם ז"ל, וסוף הדבר מתברר שאנחנו טעינו ולא הם. ולכן מדרכי החכמה הוא להאמין שהם לא טעו, ח"ו, ורק אנחנו קצרי ראות ומעוטי דעת. אבל להאמין סתם ולא להוגיע את המוח בעיון ובמחשבה, אלא לומר סתם: הם ידעו ויכולים אנחנו לסמוך עליהם בלא מחשבה - גם כן לא נכון, אלא צריך לפלפל בסתירה ובספיקות כאלו היו אנשים משלנו, ועי"ז באים להעמקה יתירה ולחדירה עיונית. נמצא ששתי המידות יחד, אמונת חכמים ופלפול עד קצה האחרון, מביאים לקנין התורה.

אמונת חכמים אין הכוונה ללכת לשאול רב ולעשות מה שהוא אומר בלי לחקור ולבדוק. אמונת חכמים הכוונה שלאחר שאתה שואל רב אתה משוכנע שהוא יודע מה שהוא אומר, ואם הדברים לא ברורים לך אתה צריך להמשיך לחקור ולהבין ולא לפטור את הדברים באמירה שהם לא היו חכמים ואתה חכם מהם.

כך כותב גם ר' חיים מוולוז'ין בפירושו למשנה 'יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם':
 

12. רוח חיים (ר' חיים מוולוז'ין, המאה ה-18, פולין) אבות א, ד

יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם. יתכן לפרש כי במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, כמובא לקמן, אחד מהם הוא המחכים את רבותיו על ידי שאלותיו החריפים וממילא רווחא שמעתתא. והנה הלימוד נקרא מלחמה, כמו שאמרו "מלחמתה של תורה". אם כן גם התלמידים לוחמים ייקראו... ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם. ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד, וכמו שעץ קטן מדליק את הגדול. וזהו שאמרו: יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק - מלשון 'ויאבק איש עמו' שהוא ענין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא. וכן אנו נגד רבותינו הקדושים אשר בארץ ונשמתם בשמי מרום המחברים המפורסמים וספריהם אתנו, הנה על ידי הספרים אשר בבתינו ביתנו הוא בית ועד לחכמים אלה, הוזהרנו גם כן וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדברים ולתרץ קושייתם ולא לישא פני איש רק לאהוב האמת. אבל עם כל זה יזהר בנפשו מלדבר בגאוה ובגודל לבב כאשר מצא מקום לחלוק וידמה כי גדול הוא כרבו או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו. ולכן יהיה אך בענווה יתירה, באמרו: אם איני כדאי אך תורה היא וכו'. וזהו שאמרו "הוי מתאבק" כנ"ל אך בתנאי "בעפר רגליהם" רצה לומר בענווה והכנעה לדון לפניהם בקרקע.

ראינו, אם כן, כי אדם אינו אמור לקבל את מה שאומרים לו רבותיו בעיניים עצומות, ועליו לחקור ולהבין מדוע כך הורו לו, ולא לנוח ולא לשקוט עד שהדברים יתיישבו על לבו. יחד עם זאת צריך לסייג את הדברים ולומר שאם חכם אחד הורה לו בדבר ספציפי שהוא אסור (כגון טריפה או מראה של דם), הרי שאין להתיר את אותו דבר ספציפי שנאסר אלא אם כן מדובר בטעות מפורסמת כטועה בדבר משנה. עניין זה מקורו בדברי הברייתא שמובאת במסכת נדה:
 

13. תלמוד בבלי, מסכת נדה דף כ עמוד ב

חכם שטימא - אין חברו רשאי לטהר, אסר - אין חבירו רשאי להתיר.

כך אכן פסק להלכה גם הרמ"א, אם כי אין זה אומר שאסור לפלפל בפסק ההלכה הזה! יש לדון בו ולהבינו ולא לומר שכיון שהרב אסר או התיר אין מה לבדוק זאת שוב:
 

14. רמ"א יורה דעה סימן רמב סעיף לא

חכם שאסר, אין חבירו רשאי להתיר משקול הדעת, אבל אם יש לו קבלה שטעה, או שטעה בדבר משנה, יוכל להתיר. ואפילו אם טעה בשקול הדעת, יכול לישא וליתן עם המורה עד שיחזור בו. ולכן אין איסור לשואל לשאול לשני, ובלבד שיודיע אותו שכבר הורה הראשון לאסור. ואפילו אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו, אין לשני לאסור מכח שקול הדעת. וכל זה באותה הוראה עצמה, אבל במעשה אחר, פשיטא שיכול להורות מה שנראה אליו.

יש כאלו שהבינו את המושג 'עשה לך רב' או 'אמונת חכמים' כהלכה שאדם צריך לבחור רב אחד וללכת אחריו באש ובמים, ואין זה משנה אם הדברים שהוא אומר משכנעים אותך או לא, כי אתה מחוייב לכל פסק הלכה שלו. הרב רבינוביץ מסביר שאין זו כוונת הדברים, ואדם מחוייב לבדוק וללמוד כל פסק הלכה, ויכול גם לחלוק על רבו, ובלבד שהדבר נעשה כדרכם של תלמידי חכמים. בנוסף על כך, כותב הרב רבינוביץ, ודאי שאין להרחיב את המושג 'אמונת חכמים' גם לדברים שאינם הלכה כלל:
 

15. דרכה של תורה (הרב נחום אליעזר רבינוביץ שליט"א) עמ' 210

אמונת חכמים אינה אמורה למנוע חילוקי דעות, הנובעים מחילופי השקפה ומהערכות שונות של נימוקים שונים. אמונת חכמים מחייבת גישה רצינית ועניינית לדברי כל החכמים, ונסיון כן להבין אותם. דבר זה מצריך עמל רב בלימוד התורה ופיתוח מיומנות בחשיבה הלכתית מבוררת. ואם בסופו של דבר צריך להכיר בין שיטות חולקות, מטילה אמונת חכמים על המכריע אחריות גדולה לפעול לפי האמת, כפי שהוא מסוגל לראות אותה. עיקרון זה הנחה את גדולי הפוסקים בכל התקופות, וכך ניסח אותו הרמב"ם בהקדמה למשנה תורה: ""אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד - אין שומעין לראשון אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון בין אחרון"...
חובה זו, לנסות לברר את האמת, אינה מוגבלת אך ורק למורי הוראה ופוסקי הלכות. התורה ניתנה לכל ישראל, וכל אחד מישראל חייב ללמוד תורה עד שיידע לכלכל את מעשיו כולם על פי דין, ולשם כך צריך להבין טעמי ההלכות...
כל עוד לא הספיק ללמוד ולא הגיע להוראה, אין לו לאדם ברירה אלא לעשות לו רב, ולשאול ממנו את המעשה אשר יעשה ואיזו דרך ילך בה. גם מי שלמד ומבין, אם חכם הוא באמת, לא יסמוך על דעתו בלבד, אלא יפנה לחכמים אחרים לשאול את דעתם ועצתם. אבל מי שאינו יודע ובכל זאת הוא נמנע מלפנות לחכם שיורה לו דעה, וסומך על דעתו הקלושה, אינו אלא גס רוח, שאין בו יראת שמים.
ברם גם אם שאל לרב להורות לו והלה פסק לו, מכל מקום אינו נפטר מחובתו לנסות להבין טעמי ההוראות...
העולה מכל דברינו הוא שגדולה מאוד היא מעלת אמונת חכמים, אבל גם קשה מאוד להגיע אליה, כי אינה חלקם של העצלנים הרוצים לחסוך לעצמם טורח הלימוד. אמונת חכמים אמיתית מחייבת העמקה למצוא את טעמם של דברי חכמים, ובו בזמן מטילה אחריות על הלומד או השואל לביקורת ובדיקה קפדנית לוודא אם אמנם אין מקום לחלוק. שיש טעם לדבריהם זה פשיטא, אבל עדיין צריך לברר אם אמנם כך יש לנהוג הלכה למעשה...
בזמן האחרון יש המשתמשים במושג אמונת חכמים במובן אחר לגמרי, במשמעות אשר חז"ל לא דיברו עליה כלל, כאילו גם בדברי הרשות יש לחכמים סמכות נבואית. אין המדובר בשאילת עצה בלבד ממומחים או מחכמי תורה, שבגלל צדקתם, תורתם ופקחותם יש ליהנות מהם עצה ותושיה. זוהי ודאי דרך טובה לכל אדם להיעזר בעצת גדולים וטובים ממנו אבל יש להבדיל בין ליטול עצה ובסופו של דבר לפעול באחריות עצמית, לבין מי שנתלה באילן גדול בלי חשיבה עצמית לחלוטין. ויש כאלה שמכנים התנהגות ילדותית כזו בשם אמונת חכמים ואין זאת אלא סילוף מעלה גדולה, ובמקום שיקנו תורת אמת הרי אנשים הדבקים באמונת חכמים מסולפת זו מתרחקים מאור התורה וסופם שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם.


תנא דמסייע לדברי הרב רבינוביץ האחרונים ניתן למצוא בדבריו של מייסד שושלת חב"ד אשר שלל מכל וכל את הרעיון שאנשים יתייעצו עם רבנים בשאלה איפה להשקיע בבורסה או איפה לחפש נפט. מעניין מה אומרים על כך חסידי חב"ד היום...
 

16. אגרת הקדש (ר' שניאור זלמן מלאדי, המאה ה-18, רוסיה), אות כב

אהובי, אחי ורעי, מאהבה מסותרת תוכחת מגולה. לכו נא ונוכחה! זכרו ימות עולם, בינו שנות דור ודור - ההיתה כזאת מימות עולם?! ואיה אפוא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים, להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה בגשמיות, כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי, אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים, אשר כל רז לא אנס להו, ונהירין להון שבילין דרקיע. כי אם לנביאים ממש, אשר היו לפנים בישראל, כשמואל הרואה, אשר הלך אליו שאול לדרוש ה' על דבר האתונות שנאבדו לאביו. כי באמת כל עניני אדם, לבד מדבר תורה ויראת שמים, אינם מושגים רק בנבואה ולא לחכמים לחם, כמאחז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ושבעה דברים מכוסים וכו' אין אדם יודע במה משתכר וכו' ומלכות בית דוד מתי תחזור וכו'. הנה הושוו זה לזה. ומה שכתב בישעיהו יועץ וחכם חרשים, וכן מה שאמרו חז"ל ונהנין ממנו עצה ותושיה, היינו בדברי תורה הנקרא תושיה כמארז"ל יועץ זה שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים וכו', שסוד העיבור קרוי עצה וסוד בלשון תורה כדאיתא בסנהדרין דף פז ע"ש בפרש"י.

 


מאמרים נוספים בעניין אמונת חכמים שמצאתי באינטרנט:
הרב יוסף צבי רימון
הרב יהודה עמיחי
ד"ר ישראל רוזנסון



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר