מדוע נענשים רק בזמן כעס?

הרב דב קדרון

מנחות מא ע"א

רב קטינא לבש בגד שאינו חייב בציצית כדי להימנע מן המצווה, ובא מלאך והוכיח אותו על כך שעושה תחבולות להיפטר ממצווה, ואמר לו שבשמים מענישים על כך בזמן שיש כעס.

מכאן נלמד שעבודת ה' אינה רק עמידה טכנית בחיובים, אלא בבחירה הפנימית להיות מחויב. דברי המלאך לרב קטינא אינם תוכחה על עבירה, אלא על עצם הרצון להתרחק מן המצווה. כלומר אדם צריך לשאול את עצמו לא רק “האם קיימתי?”, אלא “האם רציתי להיות חייב במצווה?".

כך גם כותב הרמב״ם (הלכות תשובה י,א-ב) שעבודת ה' האידיאלית היא עבודת האוהב, “שעושה האמת מפני שהוא אמת”. מי שאוהב — אינו מחפש פטורים. גם דברי חז״ל במסכת סוטה (יד,א) על משה רבנו, ש“נתאוה להיכנס לארץ ישראל” כדי לקיים מצוות התלויות בארץ, מלמדים שהשאיפה לקיים מצווה היא עצמה מעלה רוחנית.

המסר העולה מכל המקורות הללו הוא שהאדם נמדד לא רק על מה שעשה, אלא על מה שביקש להיות מחויב בו. הרצון להתקרב — הוא עצמו קיום מצווה.

אדם נענש על חוסר הרצון לקיים מצווה רק ב"עידן ריתחא", בזמן כעס, כאשר מידת הדין שולטת. כי בזמנים רגילים העולם מתנהג על פי מידת הרחמים, אולם בזמן שבו שולטת מידת הדין מדקדקים מן השמים גם בדברים שלא נראים כלפי חוץ. למשל: באור רגיל, החדר נראה נקי, אולם באור חזק — כל גרגר אבק מתגלה. הרחמים משולים לאור רך, והדין הוא אור חזק. לכן, רק בזמן כעס מה שלא “נראה” בדרך כלל — מתגלה, אבל בזמן רגיל של מידת הרחמים אין הדברים הללו נראים ולא נענשים עליהם.