לא לפאר אחרינו / הרב אורי גמסון

חסידות על הדף

בכורות לא ע"ב

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר.

אחד הכוחות החזקים ביותר שמניעים את האדם, הוא הכוח שמניע אותו להשאיר אחריו משהו. איזה זכרון שגם אחרי שילך לעולם שכולו טוב, עדיין יהיה מי שיזכור מי ומה שהיה.

אמנם זהו כח פנימי, והרבה פעמים הוא משפיע על האדם בצורה לא מודעת, אולם ככל שזה נוגע ללימוד התורה, אסור לכח זה להוביל את האדם בשום צורה ואופן, ועל נקודה זו עומד רבי מנחם מענדל מרימינוב (מנחם ציון, כי תצא, סעודה שלישית ד"ה "כי תחבוט זיתיך"), כאשר הוא עוסק בדברי רשב"י אלו.

את דבריו הוא מכווין סביב הפסוק (דברים כד, כ) "כי תחבט זיתך לא תפאר אחריך", ומסביר כי העבודה סביב הזית רבה יותר מאשר סביב פירות אחרים שניתן לאכול מהם באופן מיידי, או כמעט מיידי. בניגוד לפירות מעין אלו, הזית מצריך עבודה רבה ומלאכה קשה עד שניתן לאכול ממנו.

בדומה לזה, הוא מסביר, עבודת השם של היהודי לא באה בקלות. הזמן שאורך ליהודי לכוון את עצמו למען שמו באהבה הוא רב, והמלאכה בניעור החיצוניים והמונעים והמעכבים היא לא פשוטה. זו הסיבה שהעם היהודי נמשל לזית.

אולם, הוא ממשיך "כי תחבט זיתיך", אחרי שהצלחת להוציא מן הזית שלך את הטוב ביותר, תדאג שלא "תפאר אחריך" - שהעבודה הזו שעשית לא תגרום לך תחושת גאווה והתפארות, משום שלא בכוחך שלך עשית זאת.

יתירה מזו "לא תפאר אחריך", פירושו שגם לא תכוון שאחרי מותך ידברו עליך, ויכוונו להדבק בדרכיך, שכן מי שעשה עבודתו נאמנה, הרי כפי שאומר רשב"י "שפתותיו דובבות בקבר", ולכן עליך לראות שלא תכוון לכך שיאמרו שמועה בשמך, שלא תכוון שתורתך תמשיך להילמד, אלא רק תכוון לדבר אחד בלבד -

למען שמו באהבה!