|
תשוקה להבנת התורה / רפי זברגרמנחות עא ע''א
הקדמהבסופה של המשנה בדף הקודם למדנו:
הנושאהגמרא בתחילת הדף שלנו מחפשת את מקור דין זה: אמר ליה רבי אלעזר לרבי יאשיה דדריה: לא תיתב אכרעיך עד דמפרשת ליה להא מתניתין, מנין לעומר שמתיר בהשרשה? רבי אלעזר ביקש מרבי יאשיה בן דורו (ולא רבי יאשיה התנא) ''לא לשבת על רגליו" עד שיסביר לו את מקור הדין של המשנה המוזכר לעיל. מנלן דכתיב (ויקרא ב' ,י''ד): וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ. לאו מכלל דאיכא דלאו אביב! מצטט רבי יאשיה את הפסוק ב"פרק המנחות" ( ויקרא ב'), שם מדובר על מנחת העומר (מנחת ביכורים בלשון התורה). התורה קבעה כי הסולת של מנחת ביכורים תיעשה מתבואת בשלה (אָבִיב), ומדייקת הגמרא מלשון זו כי יש גם תבואה שלא מוכנה, וגם אותה מתיר העומר, מכאן שעומר מתיר תבואה גם אם לא גדלה, אבל היא קיימת בעולם, ומבין רבי יאשיהו כי זה כנראה זמן ההשרשה. דלאו אביב, ולעולם דעייל שליש. דוחה הגמרא ואומרת כי אמנם מדובר על חיטים שאינן בשלות, אך ייתכן שיש צורך בשליש גידולן (כמו שאנו מכירים לגבי תבואה בהלכות תרומות ומעשרות, שביעית ועוד), וחוזרת השאלה מניין שאם התבואה לא השרישה, העומר אינו מתירה אלא עד לאחר שנה הבאה. אלא אמר רבא: וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאׇסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה (שמות כ''ג, ט''ז) - משעת זריעה. הפסוק בפרשת משפטים המתאר את חג השבועות, בו מביאים את שתי הלחם אשר מתירים במקדש את התבואה החדשה, אשר הותרה כבר לכל העולם בהקרבת העומר בפסח. הזמן הקובע בהתרה זו בשבועות הוא שעת הזריעה, אף על גב שלא הביאה שליש גידול. ומכיוון שהתבואה המותרת במקדש אך ורק אם הותרה כבר להדיוט בהקרבת מנחת העומר, משמע שגם העומר מתיר תבואה חדשה כבר משעת זריעתה. אמר ליה רב פפא לרבא: אי הכי, אף על גב דלא השריש נמי? מקשה רב פפא לרבא, אם אמנם זהו המקור לדין שלנו, לכאורה אין צורך בהשרשה, אלא כבר לאחר הזריעה עומר יתיר את החדש אמר ליה סודני: וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאׇסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה (שם) - בשדה כתיב:
מהו המסר?למדנו לעיל כי רבי אלעזר ביקש מרבי אושעיא שלא לשבת לפני שהוא עונה לו תשובה. משפט זה מבטא את רצונו העז של רבי אלעזר לדעת את התשובה לשאלתו, ולכן מבקש מרבי אושעיא שבשלב זה לא יעשה שום דבר מלבד חיפוש ועיון, תוך מאמץ למצוא תשובה בזמן קרוב. ביטוי זה מלמד על סקרנות גדולה, חוסר מנוחה עד שתיוודע התשובה, רצון לעמול בתורה ולמחויבות להבנה שלמה ומלאה. רבי אלעזר אף נקט ''לשון אסרטיבית'' המבקשת, ואולי אף ''תובעת'' מחברו לשבת על המדוכה ולא לנוח עד שתימצא התשובה המתאימה.
המאמר לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו). |