|
לכוון את התלמידים / הרב אורי גמסוןחסידות על הדףחולין קלג ע"א
מהו הדמיון בין הוראת תלמיד שאינו הגון ובין זריקת אבן לאותה עבודה זרה ששמה היה 'מרקוליס'?
תשובה מעניינת, שמבטאת תפיסת עולם ייחודית, לשאלה זו, מעניק רבי משולם פייביש מזבריזא (יושר דברי אמת, אות ז), כשהוא מסביר מהי התכלית האמיתית של לימוד תורה.
לימוד תורה, הוא מסביר, אמור להוביל את האדם למקום של ביטול וענווה. מקום כזה שדרכו יבין האדם שאין עוד מלבדו.
אולם, הוא שואל, מה יעשה אדם שרואה שתלמידו לא אוחז במקום כזה, ואדרבא לימוד התורה שלו מוביל אותו לייתר גאווה, ולייתר גסות הרוח?
יכול להיות, מעלה רבי משולם פייביש את ההשערה, שהמלמד יכול לחשוב לעצמו: ומה בכך, הרי כוונתי היא להחדיר בתלמידי מידות טובות והגונות, וכל כוונתי בלימוד התורה היא להוביל את התלמיד בסופו של דבר למקום של ענווה וביטול. אז אולי אדרבא, למרות שהוא אינו הגון, הרי דווקא על ידי לימוד זה אעשה אותו לתלמיד הגון.
אלא שבדיוק לשם כך משווה הגמרא בין מלמד כזה ובין מי שזורק אבן למרקוליס.
העבודה הזרה שנקראת בשם 'מרקוליס', נעבדה על ידי זריקת אבנים, פעולה שיש בה משום הבעת זלזול ובזיון. יכול להיות, אומר רבי משולם פייביש, שיבוא אדם ויזרוק אבן למרקוליס מתוך רצון לבזות אותה, אולם למרות כל זאת, כוונתו לא משנה דבר, משום שאחרי ככלות הכלל הוא עשה פעולה של עבודה זרה.
כך גם מי שמלמד תלמיד שאינו הגון, פורס רבי משולם פייביש את משנתו, יכול להיות שפועל מתוך כוונה שהיא לשם שמים, ובכדי להוביל את התלמיד למקום של ביטול וענווה, אולם זה לא משנה, משום שעל הדרך הוא עושה דבר שאיננו ראוי - הוא גורם לאותו תלמיד להגדיל את גאוותו.
לכן טורחת הגמרא ומשווה בינו ובין אותו זורק אבן למרקוליס, לומר לנו: בקשו תמיד לראות שתלמידיכם מגיעים ללימוד התורה, מהמקום הנכון והאמיתי. |