|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
אייתו לקמייהו אתרוגא, פסק אכל – אתרוג
"הסכין שפה והיא טהורה. אמר רב עוקבא בר חמא: ונועצה עשרה פעמים בקרקע ... אמר רב הונא בריה דרב יהושע: לאכול בה צונן. כי הא דמר יהודה ובאטי בר טובי הוו יתבי קמיה דשבור מלכא, אייתו לקמייהו אתרוגא, פסק אכל, פסק והב ליה לבאטי בר טובי, הדר דצה עשרה זימני בארעא, פסק הב ליה למר יהודה. אמר ליה באטי בר טובי וההוא גברא לאו בר ישראל הוא? אמר ליה: מר קים לי בגויה ומר לא קים לי בגויה וכו'" (עבודה זרה עו ע"ב).
פירוש: שנינו במשנה: הַסַּכִּין שָׁפָהּ וְהִיא טְהוֹרָה. אָמַר רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: וְנוֹעֲצָהּ עֲשָׂרָה פְּעָמִים בַּקַּרְקָע ... אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ [בנו] של רַב יְהוֹשֻׁעַ: כל זה נאמר כדי לֶאֱכוֹל בָּהּ צוֹנֵן, שמספיק בשפשוף זה כדי להכשירה לכך, כִּי הָא [כמו מעשה זה] שמָר יְהוּדָה שהיה אדם גדול מבית ראש הגולה, וּבָאטִי בַּר טוּבִי שהיה עשיר מופלג, הָווּ יָתְבִי קַמֵּיהּ [שהיו יושבים לפני] שָׁבוֹר מַלְכָּא מלך פרס. אַיְיתוּ לְקַמַּיְיהוּ אֶתְרוֹגָא [הביאו לפניהם אתרוג], פְּסַק [חתך] שבור המלך מן האתרוג ואָכַל ממנו משהו, פְּסַק [חתך] עוד חתיכה וְהַב לֵיהּ [ונתן אותה] לְבָאטִי בַּר טוּבִי. הֲדַר דָּצָהּ עֲשָׂרָה זִימְנֵי בְּאַרְעָא [אחר כך נעץ את הסכין עשר פעמים בקרקע], פְּסַק הַב לֵיהּ [חתך ונתן לו] לְמָר יְהוּדָה, שרצה להכשיר את הסכין, כך שהחיתוך בה לא יאסור את האוכל. אָמַר לֵיהּ [לו] בָּאטִי בַּר טוּבִי: וְהַהוּא גַּבְרָא לָאו בַּר יִשְׂרָאֵל הוּא [ואדם זה, אני, איני בן ישראל]? ומדוע אתה נוהג בו כבוד זה להרחיק אותו מהאיסור, ולא נהגת בי כך? אָמַר לֵיהּ [לו]: מָר קִים לִי בְּגַוֵּיהּ [אדון זה, רב יהודה, מוחזק לי בו], אני יודע בו שהוא אדם כשר ומדקדק במצוות, ולא יאכל דבר אסור, וּמָר לָא קִים לִי בְּגַוֵּיהּ [ואדון זה לא מוחזק לי בו] שהוא מקפיד על כך. (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
לריכוז המאמרים שנכתבו על האתרוג הקש/י כאן.
מסוגייתנו ניתן להגיע למסקנה שהאתרוג נאכל חי ולא רק על ידי "התקנה" ממושכת כבימינו. שבור מלכא מלך פרס פרס (חתך) מאתרוגו למר יהודה ובאטי בר טובי על מנת שיתכבדו בפרי זה וגילה מודעות רבה למגבלות הכשרות העומדות לפני מר יהודה ולכן נעץ את הסכין בקרקע עשר פעמים. עלינו להניח שהאתרוג לא היה מבושל או כבוש משום שאז לא היה די בנעיצת הסכין והאתרוג היה אסור משום בישולי עכו"ם או בליעת איסור מהכלים בהם הותקן למאכל (לפחות ככבוש). אם האתרוג איננו נאכל חי יש בו משום בישולי עכו"ם שהרי הוא עולה, ללא ספק, על שולחן מלכים. ייתכן ונוכל למצוא תרחיש שבו מדובר באתרוג שהותקן לאכילה על ידי בישול כשר (הוא נקנה מיהודי) ולכן די בהכשרת הסכין אך בצירוף המקורות האחרים האפשרות הסבירה ביותר היא שאתרוג נאכל חי. ראו הרחבה במאמר "פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה" (סוכה, לה ע"א).
אתרוג "תימני" (מימין) לעומת אתרוג "אשכנזי" אתרוג "אצבעות" צילם: חנוך פלסר
מקורות עיקריים:ז. עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, נוה צוף תש"ע, עמ' 247-251.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
|
