הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים

מתי מצוה לשמוע דברי חכמים?

הוריות ב ע"ב

 
"יחיד העושה על פי עצמו - חייב, בהוראת בית דין - פטור.
אלא היכי משכחת לה?
כגון דידע דאסור וקא טעי במצוה לשמוע דברי חכמים".

כלומר שהוא חייב להקריב שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, כיון שבאמת אין מצוה לשמוע דברי חכמים כאשר ידוע לו שהם טועים.
ופירש בתוספות הרא"ש:
"כגון דידע דאסור וקא טעי דמצוה לשמוע דברי חכמים. כדכתיב לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל והיינו שגגה דידיה".
כלומר שאותו אדם הבין שפירוש הכתוב כפשט דברי רש"י בדברים יז, יא:
"אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין".
ומקורו בספרי דברים פרשת שופטים פיסקא קנד, יא
"ימין ושמאל, אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם".
ואילו הפירוש הנכון הוא כדברי הירושלמי מסכת הוריות פרק א הלכה א:
"יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם?! תלמוד לומר ללכת ימין ושמאל - שיאמרו לך על ימין שהוא ימין, ועל שמאל שהיא שמאל!".

ופירש הבאר שבע (תלמיד הלבוש והסמ"ע) על גמרתינו:
"י"ל דהא דאמרו בספרי אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין, הכי פירושו אפילו תחשוב בלבך על פי שקול הדעת שטעו בדין ואמרו על שמאל שהיא ימין. אבל לא שהוא יודע בודאי שטעו בדין, וכן דייק הלשון אפילו מראים בעיניך כו'".
לדבריו הספרי עוסק כאשר נראה לו לכאורה שהם טועים, והירושלמי עוסק כאשר הוא משוכנע בכך. לפירוש זה דברי רש"י על החומש "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל" בלא המילה 'מראים' אינם בדקדוק.

ואולם בהשגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שורש א מבואר שלא כדברי הבאר שבע.
הרמב"ן שם ועל החומש מבאר את דברי רש"י והספרי כפשוטן. והוא גם מוכיח שגם דברי הספרי וגם דברי הירושלמי, אשר הם סותרים זה לזה לכאורה, שניהם נפסקו להלכה!
לכן מחלק הרמב"ן בין לפני שהרצה את טענותיו לפני בית דין הגדול, שאז אסור לו להקל על פי הפסק המוטעה לדעתו, לבין אחרי שדן עמם והם לא קיבלו את דעתו. כי אז חייב הוא לקבל את דעתם.

אולם מדברי הרמב"ם עולה שהוא מחלק באופן אחר:
האיסור לחלוק על בית דין הגדול הוא דין זקן ממרא. ואיסור זה הוא רק במורה הלכה לאחרים - כלשון המשנה במסכת סנהדרין דף פו ע"ב:
"חזר לעירו, שנה ולמד בדרך שהיה למד - פטור, ואם הורה לעשות - חייב. שנאמר (דברים י"ז) והאיש אשר יעשה בזדון - אינו חייב עד שיורה לעשות".
דרשו יעשה - יגרום לאחרים לעשות. כמו "גדול המעשה יותר מן העושה" (מסכת בבא בתרא דף ט ע"א).
אלא שגם הנוהג כדעתו בפני רבים נחשב שהורה, שכן הרואים לומדים ממנו לנהוג בעצמם כמותו.
במקרים אלו חייב לבטל את דעתו בפני דעת פסק בית הדין הגדול, שלא תהפוך התורה לשתי תורות.
ואילו הגמרא בהוריות עוסקת כאשר אין במעשיו הוראה לאחרים.