גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תק"ד מדור "עלי הדף"
מסכת מנחות
דף כ ע"ב

בחידושו של ר"ת שלגבי זריקת הדם כבר נחשב לילה מתחילת השקיעה

הן ידועה לכל בר בי רב שיטת ר"ת בענין שקיעת החמה, שישנן שתי שקיעות, תחילת השקיעה וסוף השקיעה, מתחילת שקיעת החמה עד צאת הכוכבים הוא זמן של ארבעה מילין, ואמנם זמן בין השמשות שהוא זמן של שלושת רבעי מיל הוא מסוף השקיעה, ובזמן של בין השמשות הוא ספק יום וספק לילה, ואילו מתחילת השקיעה עד סופה נחשב יום לגבי רוב דיני התורה, והנה במכילתין (כ:) מובא ש"דם נפסל בשקיעת החמה", ומקור הדבר הוא במסכת זבחים (נו.): "אמר רב יצחק בר אבודימי, מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה, שנאמר (ויקרא ז, טז) 'ביום הקריבו את זבחו יאכל', ביום שאתה זובח אתה מקריב, ביום שאי אתה זובח אי אתה מקריב", ומחדש ר"ת (בתוס' בסוגיין ד"ה נפסל ובתוס' במס' זבחים שם ד"ה מנין), שהדם נפסל מתחילת השקיעה, הגם שלמרבית דיני תורה עדיין נחשב ליום גמור, והוכחתו היא, ממה שהוצרכו לימוד מיוחד מן הפסוק "ביום הקריבו את זבחו" שדם נפסל בשקיעת החמה, הלא בלילה אין לזורקו מדכתיב (ויקרא ז, לח): "ביום צוותו את בני ישראל להקריב" וגו', ועל כרחך שהשמיענו התורה שלענין זריקת הדם מיד בשקיעת החמה כבר אינו נחשב ליום. וזו לשון התוס' במס' זבחים: "ויש לפרש שקיעת החמה היינו תחילת שקיעה קודם צאת הכוכבים, כדאמר דמשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ד' מילין בפרק מי שהיה טמא (פסחים צד.), וחשוב יום לענין שמצותן ביום, ומפסוק מיותר ממעט ליה הכא מ'ביום הקריבו', ובכל דוכתא חשוב יום עד צאת הכוכבים...".

והנה, שנינו במשנה במסכת סוכה (לח.): "מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול, לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו, לא נטל שחרית יטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב", וב'חידושי חתם סופר' שם חידש חידוש גדול, וז"ל: "ו'פני יהושע' נתקשה מאי קמ"ל, ומאי סלקא דעתך דלא לתכשר כל היום, ולפע"ד צריכא רבא, דבזבחים נ"ו ע"א ילפינן דם נפסל בשקיעת החמה, ומאז הוה לילה לענין קדשים... ופירש ר"ת שם בתוס', דוקא בבית המקדש דינא הכי, דכתיב תרי קראי, ולא לענין שארי דיני תורה. והנה לפי זה יש לי ספק בלולב שבמקדש אי זמנו כל היום, דומיא דלולב דבמדינה, או איפכא לולב במדינה אין זמנו אלא עד ב' שעות קודם הלילה כלולב שבמקדש, כיון דתרווייהו בחד קרא כתיבי, או נימא הא כדאיתא והא כדאיתא, ועל כל פנים קמ"ל משנתינו לולב בגבולין, זמנו כל היום עד בין הערביים ממש, ובלשון המשנה הוא עד הלילה צאת הכוכבים".

ומבואר מדברי החת"ס בביאור שיטת ר"ת, שהוא דין כללי בכל עניני המקדש שמתחילת השקיעה נחשב כלילה, ולכן הסתפק לענין מצות לולב במקדש, והגם שמצות לולב במקדש אינה דין בדיני העבודה, עכ"ז היה ראוי להיות שמתחילת השקיעה נחשבת כלילה כשאר דיני המקדש, לולא דאיתקש בפסוק אחד עם מצות נטילת לולב בגבולין, ואיתקש אהדדי, ולכן יש להסתפק אם לולב שבמקדש דינו כלולב בגבולין, שעדיין נחשב יום בשעה זו, או להיפך, ודין לולב במדינה כמו לולב שבמקדש, ונחשב כבר ללילה אחרי תחילת השקיעה. וגם צד נוסף העלה בזה, דהא כדאיתא והא כדאיתא, ולענין לולב במקדש נחשב כבר כלילה, ולענין לולב בגבולין עדיין נחשב כיום, ולא הכריע החת"ס כי אם לענין לולב בגבולין, שזמנו עד צאת הכוכבים, ואילו לולב במקדש נשאר בספק.

ה'כלי חמדה' בפר' תצוה (מילואים אות א) האריך בדבריו של החת"ס, והביא מדברי הגמרא במס' סוכה (מו:): "אמר ליה רב פפא לאביי, לרבי יוחנן (-דס"ל אתרוג בשביעי אסור בשמיני מותר, סוכה אפילו בשמיני אסורה), מאי שנא סוכה מאי שנא אתרוג, אמר ליה, סוכה דחזיא לבין השמשות, דאי איתרמי ליה סעודתא בעי מיתב בגווה ומיכל בגווה, אתקצאי לבין השמשות, ומיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא דשמיני, אתרוג דלא חזי לבין השמשות לא אתקצאי לבין השמשות ולא אתקצאי לכולי יומא", וטעמא דמילתא דאתרוג לא חזיא בין השמשות כתבו הראשונים (עי' ריטב"א ור"ן) משום שאתרוג בשביעי אינו אלא מדרבנן, ובין השמשות ספק הוא, וספיקא דרבנן לקולא, ולפי דברי החת"ס היה ראוי להיות שכבר כשתי שעות קודם הלילה - קודם בן השמשות - לא יהא זמן של אתרוג, כי תקנת נטילת ד' מינים כל שבעה היא זכר למקדש, ובמקדש עצמו לא היה זמן לולב מתחילת שקיעת החמה, ואם כן גם לדידן לא תהא המצוה בשעה זו, ומדוע אמרו רק "דלא חזיא בין השמשות".

ומכך הוכיח ה'כלי חמדה' דלא כדברי ה'חתם סופר', וזה לשונו: "אלא ודאי, דאף לר"ת ז"ל לא אמרינן הכי אלא לענין דברים הקרבים על גבי המזבח, דאחר התחלת השקיעה שוב הוי לילה, אבל לא לענין מצוה שבמקדש".

הכל"ח מפלפל שם עוד לפי דברי החת"ס, וזו לשונו: "ויש להעיר עוד לפי דברי החת"ס ז"ל לענין אכילת קדשים, דאע"ג דנאכלין בכל העיר, מכל מקום כיון דאמרת דבמקדש הלילה מתחלת בתחלת שקיעת החמה, אם כן נראה דהוא הדין לענין קדשים דנאכלין לשני ימים ולילה אחד, אינן נאכלין ביום הב' כי אם עד תחילת השקיעה, ומכאן ואילך שוב הוי לענין אכילת קדשים לילה". ואמנם בהמשך חוזר קצת מזה, וכלשונו: "אך לעיקרא דמילתא נראה דבאכילת קדשים קלים בודאי דנחשב יום בכל היום, כיון דנאכלין בכל העיר, ואע"פ שנאכלין גם בעזרה, כמו שאמרו חז"ל (שבועות טו.) 'אטו בעזרה לא מתאכלי', מכל מקום כל היום דינו כיום", והיינו, כי שונה היא אכילת קדשים קלים משאר מצוות שבמקדש, כי אחרי שנאכלין בכל העיר, אין עליה דיני מקדש, וזמן אכילתה נקבע על פי כללי היום של כל דיני התורה, ובתחילת שקיעת החמה עדיין נחשב יום – גם לשיטת החת"ס.

ומסיק משום הכי שגם בלולב יהיה כן הדין, ובלשונו: "ולפי זה נראה דה"ה לולב שבמקדש, לפי דעת הר"מ ז"ל (הל' לולב פ"ז הי"ג), דירושלים הוא בכלל מקדש, וכנראה מירושלמי סוכה (פ"ג הי"א) דס"ל לחד תנא ד'ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים', בשמחת שלמים הכתוב מדבר דין אחד להם ונטלין בכל היום", והיינו, שלענין לולב - שלדעת הרמב"ם ירושלים בכלל המקדש, דינו כמו באכילת קדשים קלים שגם אחרי שקיעת החמה נחשב יום, אמנם, למעשה מסיק הכל"ח, כפי דבריו שהבאנו לעיל, שר"ת לא אמר את דינו רק לענין עבודת קדשים שבבהמ"ק, שחיטה וזריקת הדם, ואילו לענין שאר מצוות שבמקדש, נחשב יום עד לסוף שקיעת החמה, כשאר דיני התורה. יעו"ש בהרחבה.