גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשל"ה, מדור "עלי הדף"
מסכת הוריות
דף ב ע"א 

בענין הכלל "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל" וכו'

שנינו במשנה (ב ע"א): הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם... פטור [מחטאת] מפני שתלה בבית דין. הורו בית דין וידע אחד מהן שטעו, או תלמיד והוא ראוי להוראה והלך ועשה על פיהן... הרי זה חייב, מפני שלא תלה בבית דין וכו'. ובגמרא דנו בסיפא של המשנה, והקשו: ולטעמיך, הא דתניא 'בעשותה אחת', יחיד העושה מפי עצמו חייב בהוראת בי"ד פטור, כיצד הורו בי"ד שחֵלב מותר ונודע לאחד מהן שטעו, או תלמיד יושב לפניהן וראוי להוראה כגון שמעון בן עזאי יכול יהא פטור, ת"ל, 'בעשותה אחת', יחיד העושה על פי עצמו חייב, בהוראת בי"ד פטור, אלא היכי משכחת לה, כגון דידע דאסור, וקא טעי במצוה לשמוע דברי חכמים, לדידי נמי דטעו במצוה לשמוע דברי חכמים. ומבואר מהגמ', שתלמיד היושב לפני רבותיו וראוי להוראה, ויודע שלא הורו כדין, אין לו לשמוע להוראת רבותיו, ואם שומע - דינו כמזיד, שהרי יודע את הדין הנכון בזה, אי לאו שטעה וחשב ש"מצוה לשמוע דברי חכמים" - גם בכדי לעבור על איסור תורה, וטעות זה מחשיבו כשוגג וחייב להביא קרבן חטאת.

וכבר העיר ה'אור החיים' הק' מדברי הספרי הידועים בפר' שופטים (פיסקא יא) על הפסוק (דברים יז, יא): "לא תסור מן התורה אשר יגידו לך ימין ושמאל" - "אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל - שמע" (ומובא ברש"י שם), ואם כן למה נחשב לו כטעות ושוגג שיתחייב חטאת, הלא "כן הוא מצווה האדם לעשות - מפי ה' ב"ה ככל אשר יאמרו אליו החכמים ומצווה קא עביד אחר האמת, ולא יתחייב הוא – הרי לא שגג".

וכתב בספרו 'חפץ ה'' לתרץ קושיא זו בתרי אנפי. תירוץ א', שהדין של "מצוה לשמוע דברי חכמים" נאמר רק בדבר שהוא רשות, או בדבר איסור, כשהחכמים מצווים לעשות דבר בקום ועשה, ובאם האדם מונע את עצמו בשב ואל תעשה ואינו מציית לקול החכמים, עובר בלא תסור - גם בדבר של איסור. אכן, כאשר החכמים אומרים על מאכל איסור, כגון חֵלב, שהוא היתר, הרי בהיתר זה אינם מצווים את האדם שיאכל מאכל זה, והאדם מותר לו מצד עצמו להמנע מלאכלו, באופן כזה כאשר יודע התלמיד שהחכם טעה, אסור לו לשמוע בקול החכמים, ועל כגון זה לא נאמר "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין", ולכן כשטעה האדם בזה דינו כשוגג וחייב חטאת.

עוד כתב לחלק, בין תלמיד חכם דגמיר וסביר, שבו לא נאמר הדין של מצוה לשמוע דברי חכמים, כשטעו החכמים בדבר איסור, מאחר שידיעתו נחשבת כידיעה, לבין פשוטי המון עם שבהם הגם שיודעים שהחכמים טעו אין להם לסמוך על דעתם, וחייבים לשמוע בקול החכמים, ויסוד דבריו הוא מדברי הירושלמי (הוריות פ"א ה"א) שנראים כסותרים את דברי הספרי, וז"ל: "ועוד נראה לי לומר לפי מה שמצאתי כתוב בירושלמי, וז"ל: 'יכול אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שתשמע להם, ת"ל, 'ללכת ימין ושמאל', עד שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל', ע"כ. לכאורה משמע דירושלמי פליג אהא דאמרינן בספרי 'אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל' וכו', ואחר האמת נראה דלא פליגי, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהיינו לגבי שאר העם מאן דלא גמיר וסביר, אין ידיעתו ידיעה, ואפילו יאמרו לו על שמאל הנראה לו שהוא ימין, וכן להיפוך, כפיף רישיה וליעביד, ולזה כי הורו בית דין דחלב הקיבה שרי – הגם דידע הוא ונראה לו שטעו פטור, דאין ידיעתו כלום, ואבית דין מיבעי ליה למיסמך, ובהיכא דגמיר וסביר דידיעתו ידיעה, איבעיא ליה למיסר גרמיה בהיכא דאמרי ליה כהאי גוונא דהוא חלב שרי, והוא ידע דאסור לא ליעביד כהוראתם, ואי עביד חייב, כיון דתלה ליה הכתוב בידיעתו 'עד שיאמרו לו על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל'".

בספר 'באר שבע' תירץ בדרך שונה: "דהא דאמרו בספרי 'אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין', הכי פירושו, אפילו תחשוב בלבך על פי שקול הדעת שטעו בדין ואמרו על שמאל שהיא ימין, אבל לא שהוא יודע בודאי שטעו בדין". לדבריו, אם יודעים בבירור שהחכמים טעו אין לשמוע בקולם, ורק כשחושבים בשיקול הדעת שטעו – אז נאמר "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל" וכו', ומיישב בזה את הסתירה הנ"ל, שדברי הברייתא המובאת בירושלמי נאמרו כשיודעים בבירור שטעו, ואילו דברי הספרי - "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל" וכו' - הם כשאין ידיעה ברורה.

לאמתו של דבר, הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות (שורש א) כבר ביאר יסוד הדבר על פי דברי הגמרא שלפנינו, וז"ל: "...וזה הוא מה שאמרו 'אפילו אומרין לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל', שכך היא המצוה לנו מאדון התורה יתעלה, שלא יאמר בעל המחלוקת היאך אתיר לעצמי זה, ואנכי היודע בוודאי שהם טועים, והנה נאמר לו בכך אתה מצווה, וכענין שנהג רבי יהושע עם ר"ג ביוה"כ שחל להיות בחשבונו כמו שהוזכר במסכת ר"ה (כה.). ויש בזה תנאי, יתבונן בו המסתכל בראשון של הוריות (ב:) בעין יפה, והוא שאם היה בזמן הסנהדרין חכם וראוי להוראה, והורו בית דין הגדול בדבר אחד להיתר, והוא סבור שטעו בהוראתן, אין עליו מצוה לשמוע דברי החכמים, ואינו רשאי להתיר לעצמו הדבר האסור לו, אבל ינהג חומר לעצמו, וכל שכן אם היה מכלל הסנהדרין יושב עמהן בבית דין הגדול, ויש עליו לבא לפניהם ולומר טענותיו להם, והם שישאו ויתנו עמו, ואם הסכימו רובם בביטול הדעת ההוא שאמר, ושבשו עליו סברותיו יחזור וינהוג כדעתם אחרי כן, לאחר שיסלקו אותו ויעשו הסכמה בטענתו, וזהו העולה מן ההלכות ההם, ומכל מקום חייב לקבל דעתם אחר ההסכמה על כל פנים".