מה המשמעות של "אומר אני"?

הרב דב קדרון

מנחות יד ע"א

בכמה וכמה מקומות (כ-20 פעמים בתלמוד הבבלי), כאשר רבי יהודה הנשיא אומר דבר מסוים, מופיע הביטוי: "רבי אומר: אומר אני וכו'". ביטוי זה נזכר רק אצל דברי רבי ולא אצל דברי תנאים אחרים.

בעל ספר בית האוצר (ח"א עמוד 93) מסביר שכידוע רבי היה עניו גדול מאד, וכמו שאמרו במסכת סוטה (מט,א): "משמת רבי בטלה ענוה", משום כך הוסיף ואמר 'אומר אני', וכוונתו הייתה שהוא לא אומר את הדין באופן מוחלט, אלא שכך נראה לו לומר, וכדרך שרגילים היום לכתוב: "לעניות דעתי".

הרה"ג בצלאל זאב שפרן זצ"ל (שו"ת הרב"ז חלק ג סימן נב) כותב שבכל זאת אמירת "אומר אני" אינה דרגת הענווה הגדולה ביותר, וכך הוא מסביר את מה שבסוף מסכת סוטה, על המשנה שאומרת: "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא", אמר רב יוסף לתנא: "לא תיתני ענוה דאיכא אנא". כי רב יוסף הליכות דרכו בקודש היו להתנהג במידת הענוה. והשפיל את עצמו כל כך לפני רבה, שכל אותן שנים שמלך רבה, רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא (הוריות יד,א). וידע בנפשו, שגדר מדת הענוה היא, שלא יישאר שום צד של "אני". לכן אמר רב יוסף לתנא, לא תיתני גבי רבי ענוה, דהא איכא "אנא". כלומר: הרבה פעמים מצינו לרבי שאמר בלשון "אומר אני", או בלשון "ואני אומר". וכיון שנשאר לגביו, צד של "אני", אין זאת הענוה האמיתית. הוא מוסיף שמצאנו שכן הייתה דרכו של רב יוסף, לבקר את מעשה רבי (יבמות קה,ב).