סוף דיבור במחשבה תחילה

הרב דב קדרון

מנחות יב ע"א

במשנה מדובר על כוונת פיגול בזמן הקרבת מנחה, כלומר כוונה שתהיה אכילה מחוץ לזמנה, ומלשון רש"י מבין בעל כלי חמדה (ויקרא עמוד שמב) שהוא סבור שפיגול הוא במחשבה לבד, ולעומת זאת תוספות (ב"מ מג,ב ד"ה החושב) סבורים שהמחשבה הזו היא דיבור, וכך גם כותב רש"י עצמו במקומות אחרים.

בעל כלי חמדה כותב שנושא זה תלוי במחלוקת העקרונית האם הרהור נחשב כדיבור או לא.

ייתכן לומר שההבדל בין הפרשנים תלוי בשאלה האם בפיגול הדיבור הוא העיקר או המחשבה היא העיקר.

לגבי תפילה מסביר בעל פנים יפות (דברים ג,כג) שהיא נקראת "עבודה שבלב" כי בה המחשבה היא העיקר, אבל דיבורי התפילה שהם בלי מחשבה הם כמשא, כגוף בלא נשמה, כי רק כפי עוצמת המחשבה היא החיות של התפילה בדיבור. הוא מסביר שכשהדיבור יוצא מן המחשבה אז כמובן המחשבה קודמת לדיבור, ועל זה נאמר: "טרם יקראו ואני אענה", שהקב"ה שומע המחשבה שהיא קודמת לדיבור ונענה קודם הדיבור, וזה מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קמה,יט): "רצון יראיו יעשה", שהיא המחשבה קודם הדיבור, אלא שהקב"ה מתאוה לתפילתן, ועל זה אמר: "ואת שועתם ישמע ויושיעם", אך אם אין המחשבה ברורה וזכה, אף אם אומר ומבין את מילות התפילה אינו אלא כאילו לומד אותו ומדבר בלשון הקודש, ואין כח במחשבה זו להחיות את הדיבור לעלות למעלה ושתתקבל התפילה.

ייתכן שהמחלוקת היא האם מחשבת פיגול הוא עניין כמו תפילה, שעיקרה המחשבה, או שעיקרו דיבור.