סקר
מסכת שבת






 

שאלה של אחריות / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

הלכותיה של מסכת הוריות פותחות צוהר למשמעותה של הציבוריות הישראלית, ולמרקם העדין שנוצר בה בין הפרט, הכלל ומנהיגי הקהל. פתיחה למסכת


בימים אלו לומדי הדף היומי פותחים בלימוד מסכת הוריות, הקצרה מבין כל המסכתות בתלמוד הבבלי, כך שלומדי הדף יחגגו סיום מסכת כבר בעוד שבועיים. אלא שלמרות ממדיה, מסכתנו החדשה מאתגרת במיוחד – העריכה והסגנון תמציתיים מאוד, בדומה לתלמוד הירושלמי, וטמונים בה יסודות המלמדים על מהותה של התורה שבעל פה ועל סמכויות חכמיה.

פענוח יסודות אלו אינו קל, היות שבירורם נעשה בשימוש בהלכות הקרבנות. לכן סודרה המסכת בסוף סדר נזיקין ולא, למשל, בצמוד למסכת סנהדרין העוסקת גם היא בהלכות בתי הדין. בגלל מרכזיותם של ענייני הקרבנות, המסכת מהוה מעין גשר בין יסודות מערכת המשפט ובתי הדין לבין יסודות בית המקדש שבסדר קודשים הממשמש ובא (למרות שלחלקנו שפה זו זרה היא, כדאי להתאמץ ולהתמודד כדי להתוודע לבירור המרתק בעניין היחס בין החכמים לציבור).


בין הציבור ושלוחיו

שורשו של הדיון במסכת נעוץ בפרשיות "פר העלם דבר" ו"שעיר עבודת כוכבים" שבמקרא. בין פרשיות קרבנות החטאת שבתחילת ספר ויקרא משרטטת התורה סיטואציה מיוחדת במינה שבה כל "הקהל" עובר על "אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ואשמו" (ויקרא ד, יג). מציאות מטלטלת זו, שבה הציבור פועל "בלב אחד" כנגד רצון ה', בשגגה, הינה תוצאה מכך ש"נעלם הדבר מעיני הקהל". הביטוי "עיני הקהל" מתפרש כעוסק במנהיגים הרוחניים של העם, האמורים להראות את דרך ה' לכל הציבור.

כאשר חכמי הסנהדרין קבעו הלכה והציבור קיבל על עצמו כראוי את הוראתם, ולאחר מכן – אפילו אחר כמה דורות - התברר לחכמים שההוראה הייתה מוטעית, יש להביא כפרה על הציבור שחטא בשגגה. קרבן זה מכונה "פר העלם דבר" (פר הוא הבהמה החשובה מבין הקרבנות, המובא רק כאשר יש לכפר על כלל הציבור או על נציגיו).

מי הוא זה המביא את הקרבן – הסנהדרין או "הקהל"? לכך משמעות רבה לגבי הבנת מושג ה"ציבוריות" וגם לגבי הבנת מהות המעשה שעליו יש לכפר במקרה זה. מבחינת מושג הציבוריות יש לקבוע מיהו הגוף הייצוגי – ההנהגה המובילה או העם שמנהיגיו הינם רק "שליחיו". מבחינת הגדרת "העובר על אחת ממצוות התורה" יש לקבוע את מוקד האחריות – האם הוא אצל חכמי הסנהדרין שטעו בהוראה או בקהל כמי שמעשיו בשגגה חיללו את מצוות ה'.

ההכרעה של התלמוד בשאלות אלו פותחת צוהר למושג "הציבור" בהלכה. לשון המקרא היא: "והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת" (פסוק יד). חכמי התלמוד הבינו שבמושג "הקהל" קיימת מורכבות המשקפת את קיומו של עם החי בהיסטוריה. לכידותו ואחדותו של ה"קהל" משקפות את המציאות של האדם כפרט - גוף אחד והווי אחד המעוצבים מתוך הרכבת רוח ונשמה המובילות ומניעות עם חומר מממש. כך גם הקהל הינו גוף אחד והווי אחד המורכב מהראש ("עיני העדה"), שורש ההוראה המניעה, והציבור, הגוף המוציא לפועל.

על רקע זה נקבע שאין להביא "פר העלם דבר של ציבור" ללא חיבור בין הוראה מוטעית עם מימוש ההוראה על ידי הציבור. יתר על כן, באופן מפתיע נקבעה ההלכה על בסיס שיטה המובאת בדפים ד-ה שלפיה כל שבט ושבט בעם נקרא "קהל" באופן עצמי. למרות שלשון המקרא היא "פר", בלשון יחיד, קבעו החכמים שעל כל שבט ושבט להביא כפרה מיוחדת. הכרעה זו מלמדת על תפיסה הרואה שיקוף של השלם בחלקיו. כלומר, קיימת השתקפות של עם ישראל כגוף אחד בתוך כל אחד משבטיו, על אף הגיוון והשוני בדעות ובמנהגים.


שגגת כל המצוות

בפרשיה השנייה (במדבר טו, כב-כו), העוסקת בשגגת הציבור על בסיס הוראת הסנהדרין, מתוארת מציאות הדומה למקרה של "פר העלם דבר" עם שני שינוים משמעותיים: שגגת העם איננה ב"מצווה אחת" אלא ב"כל המצוות"; והקרבן המובא לכפרה הינו שעירה (עז, שעזותה מסמלת מרד לא נשלט, המובאת ככפרת עבודה זרה) ולא פר. המסורת הפרשנית לדורותיה הבינה שמדובר במצווה אחת השווה בערכה כנגד "כל המצוות", וזיהתה אותה עם איסור הפולחן האלילי.

ראוי לציין שישנו פרשן מרכזי המבין את הפרשייה כפשוטה, ולפי דבריו שגגת העם המתוארת כאן היא בכל המצוות: "והנה זה כפי משמעו הוא קרבן מומר לכל התורה כולה בשוגג, כגון ההולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות בהם ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל ויהיה כל זה בשוגג... ובקהל - כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא הייתה לדורות עולם או שיאמר... מפני מה אמר המקום, לא שנעשה וניטול שכר? אנו לא עושים ולא נוטלים שכר... או שישכחו את התורה... וזה שימוש לשון הכתוב שהשגגה הזאת הנזכרת כאן היא בתורה ובמצוות בכללן" (רמב"ן שם).


גבולות הציות

בהמשך לשתי הפרשיות שבמקרא מברר התלמוד את היחס שבין החובה המוטלת על העם לשמוע לדברי חכמים לבין יסוד האחריות הפרטית של כל אדם. אסכם את עיקרי הבירורים בעניין מהותי זה:

ההלכה הפותחת את המסכת קובעת את סמכותה של התורה שבעל פה: "הורה בית דין (הגדול – בטעות) לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה, והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם – פטור (מקרבן חטאת של יחיד) מפני שתלה בבית דין". הלכה זו מבליטה את שורש קיומה של ההלכה – אחריות הציבור לקבל על עצמו את פסיקת חכמיו. אם אדם עבר על אחת ממצוות התורה תוך כדי קיום אחריות זו מעשיו אינם מחייבים כפרה כלשהי, שהרי קיים את מצוות "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" ממש בשעה שעשה עבירה. האחראים ל"חטא" שלו הם חברי הסנהדרין החייבים בהבאת קרבן "פר העלם דבר".
הלכה זו נוסחה במשנה ללא סייג, ובכך היא משקפת את מעמדה כעיקרון ראשון במעלה על דעת עורך המשנה. אלא שהגמרא מסייגת הלכה זו בשני אופנים: ראשית, הלכה זו תקפה רק כאשר הייתה פסיקה המחייבת את הציבור. אם סיכמו החכמים את דיוניהם אך לא קבעו על בסיסם פסיקה לציבור, ומישהו הלך ועשה על פיהם, הוא פעל על דעת עצמו ללא הוראה מבית הדין ויחויב בכפרה אם יתברר שעשה עבירה.

שנית, ישנן שיטות שהסתייגו מקביעת המשנה מיסודה. יש המחייבים את הפרט באחריות אישית למעשיו גם כאשר הוא פועל מתוך קבלת מצוות חכמים, אך רק כאשר מדובר במקרה שרק "מיעוט הקהל" פעל על פי הוראת הסנהדרין. אם רוב הציבור לא קיבל על עצמו את ההוראה, מתוך אי ידיעה או אפילו אי הסכמה, אין לפטור את היחיד מאחריות למעשיו גם אם הצטרף לקבוצה שקיבלה על עצמה את ההוראה. קביעה זו מחדדת את מושג "ההוראה" באופן נוסף. שלא כמו ההסתייגות הראשונה שהתייחסה לצורת ההוראה עצמה (רק הוראה בלשון של פסיקה-מחייבת פוטרת את היחיד מאחריות אישית), הסתייגות זו מבוססת על התובנה שאין מציאות של "הוראה לציבור" עד שההוראה אינה הופכת למעשה ציבורי. הוראת חכמים, גם בלשון של פסיקה מחייבת, נחשבת אמירה בתיאוריה עד שרוב הציבור מממש את הטמון בה. עד אז היחיד ממשיך לפעול "על דעת עצמו".

שיטה נוספת מחדדת את עקרון האחריות האישית. היא סוברת שאין לפטור את היחיד מהבאת קרבן פרטי לשם כפרת שגגתו בכל מקרה, גם אם עשה את העבירה יחד עם רוב הציבור. על פי תפיסה זו החובה המוטלת על אדם לשאת באחריות אישית למעשיו, גם כאשר הוא כפוף לסמכות ציבורית, הנה מוחלטת.


יעילות תקשורתית

היחס בין חכמי התורה לבין הציבור קשור גם ליעילות התקשורת הקיימת ביניהם. המשנה בדף ג ע"ב קובעת: "הורו בית דין, וידעו שטעו וחזרו בהן – בין שהביאו כפרתן ובין שלא הביאו כפרתן, והלך (היחיד מתוך קבלת סמכותם) ועשה על פיהן: רבי שמעון פוטר (את היחיד מחובת הכפרה), ורבי אלעזר אומר, ספק. איזה ספק? ישב לו בתוך ביתו, חייב; הלך לו למדינת הים, פטור".

בהתאם לפסיקתו בנושאים רבים במשנה, רבי שמעון רואה את מצב פנימיותו של האדם כקובע את ההכרעה ההלכתית. אם אדם עבר על אחת ממצוות התורה מתוך רצון לשאת בחובה המוטלת עליו לשמוע דברי חכמים אי אפשר לחייבו בקרבן פרטי – ללא כל קשר לשאלה אם חכמי סנהדרין חזרו בהם מהוראתם אם לאו. מהות המעשה והמניע שלו הם שקובעים את מידת אחריותו.

לעומת זאת, רבי אלעזר סובר שהמצווה לשמוע דברי חכמים מחייבת את הציבור גם להיות בקשר עם החכמים כדי לדעת מה התחדש בפסיקותיהם. אם "ישב לו בביתו", כלומר, אם היה "מחובר" לרשת התקשורתית הציבורית, הוא איננו יכול לפטור את עצמו בטענת "לא ידעתי" שחזרו בהן, ועליו לשאת אחריות אישית לעבירה שיעשה על פי ההוראה הראשונה. אך אם "נסע למדינת הים", כלומר התנתק ממקום מגוריו ומהסביבה הקהילתית-ציבורית שבה חי, פטור הוא מהאחריות להתעדכן.
 

חובת הדעה האישית

הלכה אחרת המדגישה את עקרון האחריות האישית גם במסגרת חובת ההזדקקות של הציבור לחכמיו נקבעה במשנה הפותחת את המסכת ובהרחבתה בגמרא: "הורו בית דין וידע אחד מהן שטעו או תלמיד הראוי להוראה, והלך ועשה על פיהן... הרי זה חייב (בקרבן פרטי), מפני שלא תלה בבית דין. זה הכלל: התולה בעצמו – חייב (בקרבן פרטי), והתולה בבית דין – פטור".

מי שעמד על דעתו וחלק על חבריו בסנהדרין חייב ללכת בדרכו ועל פי דעתו. אסור לו לפטור את עצמו מאחריות אישית להלך רוחו ולקביעתו על ידי הידבקות במצוות "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". הגמרא אמנם מבהירה שאסור לחכם זה לחזור לקהילתו ולפסוק הלכה בעבורה על פי שיטתו המתנגדת לפסיקת הסנהדרין. כחבר בסנהדרין עליו לקבל על עצמו את האחריות הציבורית של גוף זה בציבור רחב, אך לעצמו ולביתו יהיה מחויב על פי הכרעתו.

ניתן לחשוב שרק מי שראוי לשבת בסנהדרין יכול ללכת בדרך זו – ולא כן הוא. מתוך הניסוח במשנה, "או תלמיד הראוי להוראה", קובעת הגמרא שחובת נשיאת האחריות העצמית מוטלת על מעגל רחב למדי. גם מי שעוד לא נסמך להיות דיין בסנהדרין אך הינו "ראוי להוראה" מחויב "לתלות בעצמו". קבוצה זו כוללת גם את הבקיאים בהלכה שאינם מיומנים בחשיבה הלכתית עצמית ("גמיר ולא סביר"), וגם את אלו המיומנים ומוכשרים בחשיבה זו אך אינם בקיאים בכל פרטי ההלכה ("סביר ולא גמיר"). מי מבין אלו המגיע למסקנה שחכמי הסנהדרין טעו בהוראתם ו"תלה" מעשיו בדעתם, "טעה ב(בקיום) מצווה לשמוע דברי חכמים" וחייב להביא קרבן פרטי לכפרתו.

כלומר, הרחבת תחום האחריות האישית-עצמית בעניינים תורניים איננה תלויה במעמד ציבורי או במינוי כלשהו, אלא בדעת ובידע. במידה שבה האדם לומד יותר ומשיג יותר במצוות התורה, על ההיגיון הפנימי שלהן ועל פרטי ההלכה המתבררים מתוכן, כך הוא זוכה בברכה של נשיאת אחריות אישית למעשיו.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר