היצר שעודנו חי / חנן חריף

עבודה זרה עו ע"ב

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

ידוע המדרש המופיע במסכת יומא (סט ע"ב) על אודות 'הריגתו' של "יצרא דעבודה זרה", שהתגלם בצורת ארי של אש היוצא מקודש הקודשים. מסכת עבודה זרה, שעתה נפרדים ממנה לומדי הדף, נמצאת כולה תחת השפעת ביטולו של יצר זה. כפי שראינו בטורים הקודמים, רובה של המסכת איננו מוקדש למלחמת חורמה בעבודה זרה ובעובדיה – בסגנון נביאי בית ראשון – אלא בדיונים הנוגעים להלכות הקשורות להתרחקות ממנה ומאביזריה – כגון יין נסך, כלים המשמשים לפולחן, מתנות לכמרים, מכירת כלי נשק וכו'. אך המדרש שבו פתחנו מתאר גם את הניסיון (כביכול) לביטול יצר המין – "יצרא דעבירה" – ואת כישלונו של ניסיון זה, המעמיד בסכנה את עצם קיום העולם.

המשנה (ע ע"ב) קובעת כי "בולשת (חיילים או מוכסים) שנכנסה לעיר... בשעת מלחמה אלו ואלו (הן חביות יין סגורות והן פתוחות) מותרות (ואין חוששים ליין נסך) לפי שאין פנאי לנסך". על שאלת הגמרא לפשר ההבדל בין דין זה ובין דינה של עיר שעמדה במצור, שם נאמר כי כל נשות הכהנים שבתוכה אסורות לבעליהן מחשש שנאנסו, ענה רב מרי: "לנסך אין פנאי, לבעול – יש פנאי...". משמע, הפנאי איננו הגורם העיקרי, שכן למעשים אחרים יימצא זמן. וכך מסביר רש"י: "לנסך אין פנאי – דיֵצר הניסוך לא תקיף להו, וטרודין במלחמה; לבעול יש פנאי – דתקיף להו יִצרייהו (= שכן יצרם מתגבר עליהם)". לפנינו, אם כן, דוגמה מובהקת להבדל שבין יצר העבודה זרה – המתבטא ב(אי-)ניסוך היין, לבין יצר המין, המביא למעשי אונס באותן הנסיבות ממש.

דוגמה נוספת להבדל בין הדחף המיני לבין דחפים אחרים, שאולי בגללו כונה יצר המין "יצרא דעבירה" סתם, מובאת בסיומה של המסכת (עו ע"ב). שם מסופר על מר יהודה ובאטי בר טובי (שהיה עבד משוחרר, אך על פי דברי הגמרא בקידושין ע ע"ב סירב, מתוך גאווה, לקבל את גט השחרור - "ברמות רוחיה לא שקיל גיטא דחירותא") שישבו בפני מלך פרס, "שבור מלכא" – מלך פרס בסביבות אמצע המאה השלישית לספירה. המלך, שהתייחס בכבוד לתלמידי חכמים, חתך בסכינו אתרוג והגיש ממנו לבאטי, ולאחר מכן נעץ את הסכין בקרקע עשר פעמים, כנדרש, חתך והגיש מהפרי למר יהודה. על התקוממותו של באטי, העבד לשעבר, "וההוא גברא לאו בר ישראל הוא?! (האם אני אינני יהודי?!)", ענה המלך בחכמה – זכור מה עשית בליל אמש (רש"י: "דרך פרסיים למסור נשים לאכסנאים. וכששיגרן להם בלילה שעבר, קיבל באטי, ורב יהודה לא קיבל"). המלך מסביר ברמז מדוע לא חשב שבאטי יקפיד על דיני כשרות הסכין, ואילו באטי עצמו מציג נורמות שונות: הקלה וכניעה ליצר בעניינים מיניים לעומת הקפדה בדיני כשרות.

המציאות מלמדת שוב ושוב כי גם גדולים כושלים לעתים בענייני "יצרא דעבירה" וכי אכן "אין אפוטרופוס לעריות". אולי בכוחה של מסכת אבות, הממוקמת אחרי מסכת עבודה זרה (אם כי עליה לא נכתבה גמרא...), לסייע בהתמודדות עמו.