|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
לא צריכא, דבלע הוצין ועבדינהו כפיפה מצרית – תמר מצוי
"בעי רמי בר חמא: פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי, מהו? למאי? אילימא למבטל טומאתה, תנינא: כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה, ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה! לא צריכא, דבלע הוצין ועבדינהו כפיפה מצרית, מי הוה עיכול, הוה ליה ככלי גללים ככלי אדמה ואין מקבלין טומאה, דאמר מר: כלי אבנים וכלי גללים וכלי אדמה - אין מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, או דלמא לא הוי עיכול?" (מנחות, סט ע"א).פירוש: בעי [שאל] רמי בר חמא: פיל שבלע כפיפה מצרית (סל העשוי מנצרים) והקיאה (פלט אותה) דרך בית הרעי (פי הטבעת), מהו דינה של כפיפה זו? ואף בבעיה זו מבררים: למאי [למה], לאיזה ענין הוא שואל? ומציעים: אילימא [אם תאמר] שמדובר בכפיפה שהיתה טמאה, והשאלה היא למבטל [לענין שתיבטל] טומאתה על ידי הבליעה שבלעה הפיל אין מקום לשאלה זו, שהרי כבר תנינא [שנינו] במשנה: כל הכלים יורדין (נכנסים) לידי טומאתן (שיהיו ראויים לקבלת טומאה) אף במחשבה שחשב עליהם הבעלים להשתמש בהם. ואולם אין הם עולין (יוצאים) מטומאתן (מקבלת טומאה) אלא בשינוי מעשה. ואם לא היה שינוי מעשה בכפיפה זו, והכפיפה נשארה בעינה כפי שהיתה לפני שנבלעה הריהי עדיין טמאה! ומסבירים: לא צריכא [לא נצרכה] השאלה של רמי בר חמא אלא באופן שהפיל בלע הוצין (עלים של דקל), ולא השתנו העלים הללו בתוך מעיו של הפיל, שלא לעסם. ולאחר מכן, כשהוציאם מתוך מעיו עמדו ועבדינהו [ועשו את אותם] עלים לכפיפה מצרית. ואלו צדדי השאלה: מי [האם] הבליעה שבלע הפיל את העלים הוה [הינה] נחשבת כעיכול של העלים, והריהם נחשבים כגללים, ומעתה הכפיפה שנעשתה מהם הוה ליה [הרי היא] ככלי שנעשה מגללים וככלי הנעשה מאדמה, וכלים אלה אין מקבלין טומאה. ... או דלמא [שמא] יש לומר כי הבליעה שבלע הפיל את עלי הדקל, לא הוי [לא נחשבת] עיכול, שהרי חזר ופלטם כשהם שלמים וראויים למלאכתם, ותהא הכפיפה שנעשתה מהם מקבלת טומאה, כשאר כלי עץ (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
הנושא המרכזי: מהם הוצין?
בעת העתיקה מקור חומרי הגלם ששימשו למטרות השונות היה בסביבה הטבעית כפי שהיא ואילו בעת המודרנית האדם מסוגל לייצר חומרים באופן מולקולרי ותעשייתי. בעוד שבעבר האדם היה מוגבל למה שיכול היה למצוא בסביבתו הקרובה, כיום אנו מייצרים חומרים "לפי מידה" במעבדות. חומרים שהיו בשימוש נפוץ היו אבן (גיר, בזלת), בוץ, עץ, עורות חיות וסיבים טבעיים (פשתן, צמר) ועוד. דוגמה מוכרת למקור חומרים הוא הדקל שעליו נאמר במדרש בראשית רבה (וילנא, פרשת לך לך פרשה מ"א): "מה תמרה זו אין בה פסולת, אלא תמריה לאכילה, ולולביה להלל, חריות לסכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורות להקרות בהם את הבית כך הם ישראל אין בהם פסולת וכו'". בחריות שהן עלי התמר השתמשו לסיכוך בזכות שטח הפנים הגדול שלהן אך מסתבר שניתן היה להשתמש בחלקים מהן למטרות נוספות. בניגוד לנאמר בכמה מקורות ובשפת העם לדקל אין ענפים ועלים במשמעות הפשוטה אלא עלים מורכבים מנוצים בלבד (ראו במילון המונחים). המבנים דמויי הענפים הם צירי העלים ("שדרה" או "שזרה"(1). ואילו ה"עלים" לכאורה הם עלעלים (תמונה 1). כאשר עלים מורכבים מתפתחים או נושרים הדבר נעשה כיחידה שלמה אחת. דוגמה לעלים מורכבים ניתן לראות למשל בחרוב (תמונה 2). העלעלים נקראו בלשון חז"ל הוצין. הלולב הוא למעשה עלה מורכב לפני שעלעליו נפרשו (תמונה 3) ובשלב זה ניתן לראות בו את העלעלים מקופלים לאורכם סביב ציר העלעל (תמונה 4). מוצאים אנו בדברי הרי"ף (סוכה, טו ע"א) כאשר תיאר את מבנה התיומת:
נהגו להשתמש בהוצין לקליעת חפצים כמו מחצלאות, סלים וכלי קיבול (ראו עוד במאמר "האי מאן דגזל לוליבא ועבדינהו הוצי קני" (בבא קמא, צו ע"א)). דוגמה לשימוש בהוצין לקליעה אנו מוצאים בסוגייתנו: "תנינא: כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה, ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה! לא צריכא, דבלע הוצין ועבדינהו כפיפה מצרית וכו'". מפרש רש"י "כפיפה - קופה מצרית מצורי דקל". כפיפה מצרית היא סל העשוי מעלעלי עלי דקל. במסכת שבת (עח ע"ב) נאמר: "הוצין כדי לעשות אוזן לסל כפיפה מצרית". במסכת יומא (עח ע"ב) מוזכרים ההוצין כחומר גלם לקליעת סנדלים: "אמר רבה בר בר חנה: אני ראיתי את רבי אלעזר דמן ננוה שיצא בסנדל של שעם בתענית צבור, ואמינא ליה: ביום הכפורים מאי? אמר לי: לא שנא. רב יהודה נפיק בדהיטני, אביי נפיק בדהוצי, רבא נפיק בדיבלי"(2). מפרש רש"י: "בדהיטני - מין שעם. בדהוצי - סנדל של כפות תמרים. בדיבלי - של עשבים". העלעלים או ההוצין הם החלק הראוי לקליעה nעלה הדקל בגלל גמישותם וכך גם נבין מדוע הם יורדים לחלל הסוכה מתחת למישור הסכך: "היתה גבוהה מעשרים אמה, והוצין יורדין בתוך עשרים אמה, אם צלתם מרובה מחמתם כשרה ואם לאו פסולה" (סוכה, ד ע"א). כלי נוסף שהוכן מהוצין לאחר שהופרדו מלולב הוא מטאטא: "אמר רבא: האי מאן דגזל לוליבא ועבדינהו הוצי קני, דמעיקרא לוליבא מיקרי והשתא הוצי; הוצי ועבדינהו חופיא קני, מעיקרא הוצי והשתא חופיא"(3) (בבא קמא, צו ע"א). רש"י: "הוצי - שנתקן עלה עלה מן השדרה. חופיא - אשקוב"א(4) שבו מכבדים את הבית וחולק כל הוצא לשנים דתו לא הדרא". לעיתים נעשו מחיצות בין חצירות מהוצין: "הוצא - אמר רב נחמן: סינופי יריכי מלבר. וניעבד מלגיו! עביד נמי חבריה מלבר, ואמר: דידי ודידיה הוא. אי הכי, השתא נמי גייז ושדי ליה, ואמר: דידי ודידיה הוא! משריק ליה טינא"(5) (בבא בתרא, ד ע"ב). רש"י: "הוצא - אם עשו מחיצת נצרים כיצד יעשו חזית".
(1) בירושלמי (סוכה פרק ג דף נג טור ג /ה"א) אנו מוצאים במקום "שדרה" "שזרה": "אמר רבי יוסי קיימה רבי סימון רבי חיננא ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי: לולב טפח, אזוב טפח, שופר טפח, שילייא טפח, ויש אומרים אף דופן שלישית טפח. רבי זעורה בעי: לולב טפח מלבד שיזרה, אזוב טפח חוץ מגבעולין וכו'" . (5) פירוש: ושואלים: אם עשה את הגדר בהוצא (בענפי דקל), כיצד עושים חזית? אמר רב נחמן: סינופי יריכי מלבר [שם את ראשי הענפים כלפי חוץ]. ושואלים: וניעבד מלגיו [ושיעשה בפנים]! ומשיבים: עביד נמי חבריה מלבר [יעשה גם כן חבירו מבחוץ], שהוא הצד הפנימי שלו, ואמר [ויאמר]: דידי ודידיה [שלי ושלו] הוא. ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה חושש, השתא נמי [עכשיו גם כן], לשיטתך שעושה זאת כלפי חוץ, גייז ושדי ליה [יגזוז ויזרוק אותו], ואמר [ויאמר]: דידי ודידיה [שלי ושלו] הוא! ומשיבים: משריק ליה טינא [טח אותו בטיט] את ראשי ענפי הדקל.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
|
