גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תצ"ט מדור "עלי הדף"
מסכת זבחים
דף קא ע"ב

האם משה רבינו היה לו דין "קרוב" לאחותו מרים?

בגמרא (קא:): "אמר רב, משה רבינו כהן גדול וחולק בקדשי שמים היה" וכו', והקשו בגמרא - בתוך שאר קושיות: "מיתיבי, מרים מי הסגירה, אם תאמר משה הסגירה, משה זר הוא, ואין זר רואה את הנגעים, ואם תאמר אהרן הסגירה, אהרן קרוב הוא, ואין קרוב רואה את הנגעים, אלא כבוד גדול חלק לה הקב"ה למרים אותה שעה, אני כהן ואני מסגירה וכו'. קתני מיהת משה זר ואין זר רואה את הנגעים. אמר רב נחמן בר יצחק, שאני מראות נגעים, דאהרן ובניו כתובין בפרשה". ידועה הקושיא על ברייתא זו, כי גם במשה היה אפשר לומר "משה קרוב הוא ואין קרוב רואה את הנגעים". ומהרש"א כתב בזה, כי אכן ניתן היה לומר כן, אלא שאמר האמת שמשה דינו היה גם כזר, ועכ"פ לגבי טומאת נגעים, ומלבד שהיה קרוב גם מפאת זר לא היה יכול להסגירה.

בספר 'ברכת הזבח' (בסוגיין) כתב בהקדמת דברי התוס' (ד"ה אהרן): "אהרן קרוב הוא ואין קרוב רואה את הנגעים, פלוגתא היא במסכת נגעים פ"ב (מ"ה), דתנן כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, רבי מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו, ותנא ברייתא דהכא כרבי מאיר", ובהמשך כתבו התוס' (ד"ה אני): "בספרי תניא, אמר אהרן נמצאת מפסיד לאחותנו שאינו יכול להסגירה ולא לטמאה ולא לטהרה, לפי דבריו למדנו, שהיה אהרן דורש אין אדם רואה בנגעי קרובו", ולפי זה "מיושב מה שמקשים העולם בברייתא זו, דלמא לא אמר גם גבי משה הטעם דקרוב הוא, משום דמשה היה דורש כתנא קמא דאדם רואה נגעי קרוביו, דלא כאהרן דסבירא ליה כרבי מאיר" (וכ"כ הט"ז ב'דברי דוד' עה"ת ויקרא כא, כב). ואילו ה'פנים מאירות' (בסוגיין) כתב על דבריו: "ולפע"ד לא נראה לומר שהיה אהרן חולק על משה רבו באיזה דין או הוראה, אלא על כרחך כדכתיבנא ופשוט וברור הוא", והיינו, כמו שכתב לפני כן כעין דברי המהרש"א: "ניחא ליה למנקט זר אליבא לכ"ע - אף למ"ד קרוב רואה, מ"מ היה משה זר".

בספר 'צאן קדשים' (בסוגיין) כתב בזה: "ונ"ל ליישב קושיא מה שהעולם מקשין... דהך ברייתא סבירא ליה דהא דר"מ ס"ל דאין קרוב רואה את הנגעים, טעמא, משום שבחזקת שאוהבים זה את זה, ואע"ג דגבי עדות ממון קי"ל דזה שפסלה תורה עדות הקרובים לא מפני שבחזקת שאוהבים זה לזה, אלא גזרת הכתוב היא, כדאמרינן במסכת ב"ב (קנט.)... דבשלמא גבי ממון אמרינן דלא חשדינן כולי האי שישנה העדות, ולעשות עצמו רשע בשביל אהבה או שנאה, אבל גבי נגעים רבי מאיר אזיל לטעמיה דס"ל במסכת מו"ק דף ז' ע"ב, ויליף מקרא דבכהן תלא רחמנא, דאי מטמא ליה הוי טמא, ואי לא בעי מטמא ליה ולא לימא כלום לא הוה טמא, לפי זה משום הכי חיישינן משום אהבה שביניהם לא לימא כלום, דאי חזי ליה דטמא והוי טהור, ומשו"ה לא קאמר גבי משה הטעם דקרוב הוא, דבאותו שעה לא היה בחזקת שאוהבים זה לזה, דעיקר צרעת של מרים היה על שדיברה במשה, אע"ג דמשה לא היה שונאה בשביל זה, כדכתיב (במדבר יב, ג) 'והאיש משה עניו מאד' וגו', עכ"פ החזקת האהבה בטלה, משום הכי קאמר דמשה זר היה". [תורף דבריו, כי דין קרוב שפסול בנגעים אינו מדין גזירת הכתוב, אלא משום שהוא נוגע בדבר, כי מחמת אהבתו אותו לא יאמר הכהן שטמא הוא, ואזי לא יהא טמא כלל, משא"כ בדיני ממונות לא מסתבר שאדם ישנה את הדין מחמת אהבתו אותו, כי נחשב אז רשע דממון כשגורם נזק וגזילה לחבירו, ומאחר שלענין נגעים הפסול הוא מחמת חשש נגיעה, ודבר זה לא היה שייך אצל משה רבינו באותה שעה, כי נתבטלה ממנו אז אהבתו למרים, מפני שדיברה עליו באותה שעה (וכ"כ ב'עיון יעקב' בסוגיין)].

בספר 'דברי שאול' (להגרי"ש נתנזון זצ"ל אב"ד לבוב פר' אמור מהדו"ק ד"ה ומן המקדש) כתב ליישב, "דלפי מה שכתבו ה'אברבנאל' (שמות כד, יב) ודעימיה, שמשה רבינו נזדכך גופו, שנעשה רוחני בחיים חיותו, אם כן לא שייך טעם קורבה כל כך, והוצרך לומר שזר היה" (וכ"כ המהרש"ם מבערזאן זצ"ל ב'תכלת מרדכי' פר' במדבר אות ו), וכן מובא ב'ביכורי אביב' להרה"ק מראדזמין זצ"ל (פר' תזריע): "ואני שמעתי מאדו"מ הרב הקדוש רבי שמחה בונם זצ"ל מפרשיסחא שאמר, שאצל משה לא שייך לומר קרוב, דלא היה בגדר איש כלל רק מלאך כעליונים, אם כן אין שייך קורבה לגביה", עעו"ש.

הגה"ק מאסטראווצע זצ"ל בספרו 'מאיר עיני חכמים' (מהדו"ק סי' יח) מיישב בדרך פלפול, וז"ל: "דהנה לכאורה קשה אהא דקאמר 'אהרן קרוב הוא', ומהאי טעמא לא היה יכול להסגיר את מרים, הלא קיי"ל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ובטל הקירבות, וא"כ גם כאן אהרן ומרים הלא נתגיירו בעת קבלת התורה (עי' יבמות מו:), ושוב לא הוי קרובים, ושפיר היה יכול אהרן להסגירה ולראות הנגעים, אך י"ל לפי מש"כ ב'גור אריה' (למהר"ל פר' ויגש מו, ה), דבשעת מתן תורה לא היה שייך דין דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, דהא דאמרי דכקטן שנולד דמי, היינו, דוקא היכא שהתגייר ברצונו הטוב, אבל אם כפאוהו לא אמרי כקטן שנולד דמי, ולפ"ז שפיר ניחא, דהא אמרי בשבת (פח.) 'ויתיצבו בתחתית ההר' (שמות יז, יז) ד'כפה עליהם הר כגיגית', ואם כן הוי הגירות בעל כרחך, אז לא אמרינן כקטן שנולד דמי, וממילא לא בטל הקירבות, ושפיר קאמר הגמרא 'אהרן קרוב הוא ואינו רואה את הנגעים', אך כל זה תינח רק לגבי אהרן שהיה תחת ההר, משא"כ משה רבינו שהיה על ההר, וקיבל תורה מסיני שלא על ידי כפיה, שוב לגבי דידיה שפיר שייך הדין דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ובטל הקירבות עם מרים אחותו, ושפיר היה יכול לראות הנגעים מצד פסול קרוב, ולכן קאמר לגבי משה טעם אחר, דלא הוי יכול לראות הנגע של מרים, משום דהוה זר, ואין זר רואה את הנגעים" (ע"ע 'מגלה עמוקות' עה"ת פר' בהעלותך; 'ישמח משה' פר' תזריע; 'אמרי יוסף' פר' מצורע; 'שפתי צדיק' פר' תזריע אות ט; 'רמתים צופים' סי' א אות מו בשם היהודי הק' זי"ע).