מדוע אסור לשונא להספיד?

הרב דב קדרון

זבחים קב ע"א

על מה שנאמר על משה רבנו ע"ה (שמות יא,ח): "וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף", אומר ריש לקיש: "סטרו ויצא", ומסביר רש"י שהכוונה היא שמשה רבנו היכה לפרעה על לחיו. אולם המהר"ל מפראג מסביר שלא מדובר בסטירה פיזית, אלא בדיבור קשה נגד המלך שנחשב כמו סטירה בפניו, כמו שנאמר (משלי יב,יח): "יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב".

בעל ספר עלי תמר (מועד קטן ג,ז) כותב שגם דיבור של הספד, אם נאמר על ידי אדם שהיה שונא של המת, הוא למת כמו  מדקרות חרב, כי המת שומע את קילוסו כמתוך חלום, ואם הדברים נאמרים על ידי שונאו, על זה נאמר (משלי כז,ו): "וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא".

הוא מוסיף שאף על פי שיש מחלוקת לגבי השתתפות השונא בלוויית המת, שבעל ספר חסידים (סימן תקלז) סבור ששונא צריך ללכת ללוות את המת, שכן הוא כותב: "אחד היה שונא לחברו, ומת חברו, אמר השונא איני רוצה לצאת כשיוציאו אותו. אמר זקן אחד: גם המת יתכבד בך, שבעבור שנאה ואיבה לא ימנע אדם לצאת כשיוציאו את שונאו". ולעומת זאת בעל תרומת הדשן (מובא בלקט יושר חלק ב עמוד צו ענין ב) אמר שיש מקור למה שנוהגים בעלי בתים לא ללכת לקבורת המת שהוא אינו אוהב לו. (אולי יש לחלק בין דרגות שונות של שנאה, כי יש שנאה שהיא רק חיצונית, ויש שנאה פנימית שהיא יותר עמוקה, וייתכן שאין מחלוקת בקשר להשתתפות בהלוויה)

מחלוקת זו, לפי עלי תמר, שייכת לגבי השתתפות בהלוויה, אבל לגבי ההספד, לכל הדעות אין לשונא להספיד את הנפטר, כי דבריו הם כמדקרות חרב בליבו.