כגודל האחריות כך גודל הבושה

הרב דב קדרון

זבחים קא ע"א

במסגרת הדין ודברים שהיו בין משה רבנו ע"ה לאהרן אחיו ביום חנוכת המשכן, נאמר (ויקרא י,כ): "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו", ועל כך אמרו בתורת כהנים (מובא בגמרא): "הודה ולא בוש משה לומר לא שמעתי, אלא אמר שמעתי ושכחתי".

מכאן משמע שלומר שמעתי ושכחתי זו בושה גדולה יותר מלומר לא שמעתי. כמה אחרונים הקשו על כך ממה שמסופר בירושלמי (חגיגה פ"א ה"ח) שרבי חייא בר בא ביקש מרבי יהודה נשיאה שיכתוב לו איגרת של כבוד, שיוכל להראותה בחוץ לארץ ולהתפרנס שם, והוא כתב: "הרי שילחנו לכם אדם גדול, ומה הוא גדולתו שאינו בוש לומר לא שמעתי", ומשם לכאורה משמע שלומר לא שמעתי זו הבושה הגדולה יותר.

בעל ספר עלי תמר (נדרים י,ח) כותב שאכן לומר שמעתי ושכחתי זו בושה גדולה יותר, אלא כיוון שהמטרה של האגרת שכתב רבי יהודה נשיאה הייתה לפרסם את כבודו של רבי חייא בר בא, אין זה מטבע הדברים לכתוב במכתב המלצה לצבור שהוא לא מתבייש לומר שמעתי ושכחתי, שהוא הבושה הגדולה שבכולן.

אולם בעל שיירי קרבן (חגיגה א,ח) כתב שיש הבדל בין משה רבנו ע"ה לאחרים. למשה רבנו, שכל התורה כולה נאמרה לו בסיני, אין בושה לומר שלא שמע, כי מה שלא שמע כנראה לא היה אמור לשמוע, לכן יותר בושה לו לומר ששמע ושכח, אבל לאחרים, שהיו אמורים ללמוד דבר תורה מסוים ולא למדו, יותר בושה לומר שלא שמעו מאשר ששמעו ושכחו. כלומר לכל אדם יש אחריות שונה, והבושה הגדולה יותר היא כאשר אינו מקיים את מה שבתחום אחריותו. משה רבנו היה אחראי לא לשכוח את מה שלמד בסיני, ואחרים אחראים ללמוד.