טמא כמה דלא טהור לא אכיל
זבחים קב ע"א-ע"ב
"תניא אידך: כל זכר - לרבות בעל מום; למאי? אי לאכילה - הרי כבר אמור, ואי לחלוקה - הרי כבר אמור, ואי לבעל מום מעיקרו - הרי כבר אמור, שיכול אין לי אלא בעל מום קבוע, בעל מום עובר מנין? ת"ל: כל זכר. כלפי לייא? אמר רב ששת: איפוך. רב אשי אמר: לעולם לא תיפוך, ואיצטריך, סלקא דעתך אמינא כי טמא, מה טמא כמה דלא טהור לא אכיל, אף האי נמי כמה דלא מתקן לא אכיל, קא משמע לן".
צריך להבין מה תירץ רב אשי, מה ההוה אמינא שהסיבה לכך שטומאה חמורה ממום היא שהכהן יכול להטהר? אדרבה, הרי קיימא לן בכל מקום כדברי רבי זירא: "כל הראוי לבילה - אין בילה מעכבת בו, וכל שאין ראוי לבילה - בילה מעכבת בו", ובעל מום עובר ראוי להרפא לאחר זמן מה.
אלא דהוה אמינא שכיון שיכול להטהר הריהו מחוסר תיקון, מה שאין כן בעל מום קבוע שאינו נצרך לעשות דבר. ואף שכרגע אינו יכול לעשות מעשה להרפא ממומו ולכן גם אינו נצרך לעשות מעשה, מכל מקום מצינו שלרבי יוחנן תיקון הבא מאליו קל יותר מתיקון במעשה, במסכת גיטין דף ע ע"ב: "ורבי יוחנן נמי לידמיה לישן? ישן לא מחוסר מעשה, האי מחוסר מעשה".
