דיבור בלחש / רפי זברגר

מנחות לב  ע''ב
 

הקדמה

 במסגרת דיונים על ספר תורה, דנה הגמרא בעמוד ב' על הכבוד שיש לרכוש לספר תורה.

הנושא

אמר רב חלבו: אנא חזיתיה לרב הונא דהוה יתיב אפוריא דספר תורה עליה, וכף לכדא אארעא, ואנח עליה ספר תורה והדר יתיב במיטה

רב חלבו מספר שהוא ראה את רב הונא מבקש להתיישב על מיטה, שהיה מונח עליה גם ספר תורה. הוא שם כד על הרצפה, הניח את הספר תורה על הכד, ואז, ורק אז התיישב על המיטה.

קסבר, אסור לישב על גבי מטה שספר תורה מונח עליה

הסיק רב חלבו לאור מעשה זה של רב הונא כי הוא סובר שאין לשבת על מיטה שיש עליה ספר תורה, מפני כבוד הספר תורה שהוא בעצם כבוד התורה.

ופליגא דרבה בר בר חנה, דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מותר לישב על גבי מיטה שספר תורה מונח עליה.

אומרת הגמרא (או רב חלבו) שרב הונא חולק על פסק של רבי יוחנן אשר נאמרה על ידי רבה בר בר של חנה, כי אין איסור לשבת על מיטה, למרות שספר תורה מונח עליה.

ואם לחשך אדם לומר מעשה ברבי אלעזר שהיה יושב על המיטה, ונזכר שספר תורה מונח עליה, ונשמט וישב על גבי קרקע, ודומה כמי שהכישו נחש.

ממשיכה הגמרא ומספרת סיפור נוסף שלכאורה משמע ממנו כדעת רב הונא, ובניגוד לדעת רבה בר בר חנה. המעשה היה שרבי אלעזר ישב על מיטה, ''ונזכר'' שספר תורה מונח על המיטה, בעקבות כך ''נפל" מהמיטה והתיישב על הרצפה, וכל כך הצטער, עד שנדמה היה לו שהכיש אותו נחש.

התם - ספר תורה על גבי קרקע הוה
דוחה הגמרא את המסקנה מהסיפור של רבי אלעזר ומתקנת את מה סיפור המעשה. יש אומרים שאחר שהתיישב הורידו את הספר תורה על הרצפה, עובדה שציערה מאוד את רבי אלעזר. יש המסבירים כי אמנם הספר תורה לא הונח ממש על הקרקע אלא על משהו מוגבה, אך נמוך יותר מגובה המטה, ועובדה זו ציערה את רבי אלעזר.

מהו המסר?

ניתן להסביר לחישה שאדם לוחש לחברו באוזניו בכמה אופנים. האחד, מדובר בנושא פרטי או אינטימי שאינו אמור לעניין את הציבור ולכן נאמר בלחש בצדק רב. יש מצב שדיבור בקול רם יכול להפריע לנוכחים האחרים ולכן מדברים בלחש, גם התנהגות נאותה ונכונה. אך פעמים אדם אומר דברים בלחש עם "כוונות סמויות", כביכול אומר לו: הדברים שאתה אומר לא ממש נכונים כיוון ש...  סגנון כזה יכול לנבוע מתוך פחד (אני חושב אחרת אבל לא מעוניין לומר זאת בגלוי), אזהרה (אל תחשוב כך) או אפילו איום סמוי (לא כדאי לך לחשוב כך...) וכדו'.  
נראה כי הלחישה בדברי רבה בר בר חנה מסמלת אמירה מהסוג הסמוי הנ''ל. הוא מציג אפשרות לאדם אשר דוחה את סברת רבה בר בר חנה, אך לא אומר זאת במפורש, אלא מציג סיפור שכביכול נשמע מנוגד לדעתו. סיפור שעל פניו ''משכנע'', שהרי רבי אלעזר הצטער מאוד לאחר שישב במיטה שהיה מונח עליה ספר תורה, וככל הנראה בגלל דינו של רב הונא האוסר לשבת על מיטה כשמונח עליה ספר תורה. אבל רבה בר בר חנה מסביר באופן שונה את הצער של רבי אלעזר (הספר תורה היה מונח על הרצפה או בגובה נמוך ממנו), ולכן אין כאן ''הוכחה'' לדעה הנוגדת את דעתו.
לעניות דעתי לחישה מהסוג השלישי הנ''ל ''אינה בריאה'' חברתית ואישית. שכן, אם יש לאדם מה לומר – שיגיד בפה מלא. לא בלחישות הרומזות למסרים סמויים, המבטא אולי חוסר ביטחון או כוונות אחרות שאינן טהורות.

המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]