מהי גאווה של קדושה?
הרב דב קדרון
זבחים פג ע"א
המשנה והגמרא עוסקות במצב שבו הועלה למזבח קורבן שאינו כשר. לכתחילה, על פי ההלכה, אין להעלות קורבן פסול – הוא פגום ואינו ראוי להקרבה. אולם, אם בכל זאת הקורבן הפסול כבר הועלה למזבח – אין להוריד אותו. המזבח מקדש אותו למרות הפגם שבו. זה בתנאי שמדובר במה ש"ראוי לאישים".
מן הדיון ההלכתי נובע מסר עמוק: אדם לא צריך להיות מושלם כדי להתעלות, עצם המאמץ והעלייה לרמה גבוהה יותר משנה את מעמדו. העלייה עצמה מהווה תיקון ומקדשת אותו.
העיקרון שמה שניתן על המזבח "לא ירד", מלמד שכאשר אדם נמצא במדרגה רוחנית גבוהה, גם אם באופן עקרוני אינו ראוי לה, המציאות הרוחנית אינה ממהרת להפילו. המזבח מגן על מי שבחר להתקרב אליו. רש"י מדגיש שגם דברים פסולים, אם עלו, המזבח מקדש אותם – זה מלמד על כוח הסביבה והמסגרת: אדם שממקם את עצמו במקום קדוש, מתעלה ומושפע לטובה מכך.
אולם קיים כאן סייג חשוב: המזבח אינו מקבל כל דבר. אם מעלים עליו אבנים או חצץ – הם יורדים, כי אינם "ראויים לאישים". כלומר, יש צורך במהות בסיסית של שייכות לאש המזבח – רצון פנימי, לב חם. אם יש רצון טוב ופוטנציאל פנימי, הפגמים הטכניים מתבטלים והמזבח קולט ומשאיר את הקורבן עליו.
כך כתב על עניין זה מרן הרב קוק זצ"ל (מידות הראיה, גאוה כו): "כשכבד הדבר להתנשא לאט לאט, הכרח הוא להתרומם בבת-אחת ולהשתמש במידת הגאווה של קדושה, ולהשקיף על עצמו בעין טובה מאד, ולמצוא את הצד הטוב שיש גם בכל מגרעותיו... ויכול האדם למצוא בעצמו רוב טוב מאד, ואז ישמח בטובו מאד"
