הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
האם אפשר להתגייר ללא ברית מילה?
במסגרת הדיון על יין נסך, מופיע בגמרא הקטע הבא:
1. תלמוד בבלי עבודה זרה נט, א
ר' חייא בר אבא איקלע לגבלא (=הגיע למקום ששמו גבל, ושם הוא ראה שלושה דברים:). חזא בנות ישראל דמיעברן מעובדי כוכבים שמלו ולא טבלו (=ראה נשים שהתעברו מגויים שהיו בעיצומו של תהליך גיור, אך הם מלו ועדיין לא טבלו), חזא חמרא דמזגו עובדי כוכבים ושתו ישראל (=ראה יין שהגויים הוסיפו לו מים, וישראלים שתו ממנו), חזא תורמוסא דשלקי להו עובדי כוכבים ואכלי ישראל (=וראה שיהודים אוכלים תורמוסין שבישלו אותם גויים), ולא אמר להו ולא מידי; אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: צא והכרז על בניהם שהן ממזרים, ועל יינן משום יין נסך, ועל תורמוסן משום בישולי עובדי כוכבים משום שאינן בני תורה. על בניהם שהם ממזרים - ר' יוחנן לטעמיה, דא"ר יוחנן: לעולם אינו גר עד שימול ויטבול, וכיון דלא טביל - עובד כוכבים הוא, ואמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל - הולד ממזר. וגזור על יינם משום יין נסך - משום לך לך, אמרין, נזירא, סחור סחור לכרמא לא תקרב (=מעיקר הדין יין כזה לא נאסר, שהרי הגוי לא נגע ביין עצמו, אך כמו שאומרים לנזיר להתרחק מהכרם, אומרים ליהודים שיתרחקו מיין של גויים). ועל תורמוסן משום בישולי עובדי כוכבים לפי שאינן בני תורה - טעמא דאינן בני תורה, הא בני תורה שרי? והאמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל שנאכל כמות שהוא חי - אין בו משום בישולי עובדי כוכבים! (=והרי תורמוסין אינם נאכלים חיים, ולכאורה צריך להיות אסור לגמרי!) - ר' יוחנן כי הך לישנא סבירא ליה, דאמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל שאינו עולה לשולחן של מלכים ללפת בו את הפת - אין בו משום בישולי עובדי כוכבים, טעמא דאינן בני תורה, הא בני תורה שרי.
בשיעור זה ברצוני להתמקד דוקא בנושא ברית המילה, אשר נצטוינו עליה בפרשתנו. מהגמרא אנו רואים שגוי שהתחיל תהליך של גיור וכבר מל את עצמו עדיין נחשב גוי לכל דבר, עד כדי כך שר' יוחנן סובר שילדיו יהיו ממזרים (אגב, להלכה לא נפסק כך, וגוי שבא על בת ישראל בניהם אינם ממזרים!). ניתן להסיק מכאן שתי מסקנות אפשריות:
א. עיקר הגיור הוא הטבילה, והמילה היא רק היכי תמצי כדי לאפשר את הטבילה, ולכן מי שמל ולא טבל לא עשה כלום.
ב. עיקר הגיור הוא שני המעשים ביחד, וכל עוד נעשה רק אחד משני הדברים, התהליך לא הסתיים, והאדם עדיין גוי.
לכאורה יש נפקא מינה בין שתי האפשרויות האלה: אם המילה היא רק היכי תמצי לאפשר את הטבילה, הרי שגוי שכבר נימול (בין אם נולד מהול ובין אם מל את עצמו כישמעאלי) יכול לטבול. ואולם, אם המילה היא חלק מתהליך הגיור, הרי שיש לדון מה לעשות כאשר מדובר בגוי נימול. בשאלה זו נחלקו התנאים:
2. תלמוד בבלי שבת קלה, א
תנו רבנן: "ערלתו" - ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא ספק דוחה את השבת. ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת. רבי יהודה אומר: אנדרוגינוס דוחה את השבת וענוש כרת. ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא נולד בין השמשות דוחה את השבת. ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת. שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים: אינו צריך.
אמר רבי שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, מפני שערלה כבושה היא. על מה נחלקו? - על גר שנתגייר כשהוא מהול, שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים: אין צריך להטיף ממנו דם ברית... איתמר, רב אמר: הלכה כתנא קמא, ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר... רבה אמר: חיישינן שמא ערלה כבושה היא, רב יוסף אמר: ודאי ערלה כבושה היא.
בדברי ר' שמעון בן אלעזר ראינו שנחלקו בית הלל ובית שמאי על גר שהיה נימול: לדעת בית הלל הוא אינו צריך הטפת דם ברית. ואולם, הרי"ף פוסק להלכה שיש להטיף ממנו דם ברית:
3. רי"ף, (ר' יצחק אלפסי, המאה ה-11, מרוקו) מסכת שבת דף נה, ב
וגר, אף על גב דאמהיל בארמיותיה, בעי להטיף ממנו דם ברית ועד דמתפח (=שמבריא) לא מטבלינן ליה.
ולכאורה צריך להבין: מדוע פסק הרמב"ם שלא כדברי בית הלל? - התשובה לכך היא שישנה סוגיה נוספת שממנה משמע שאכן צריך להטיף ממנו דם ברית:
4. תלמוד בבלי יבמות מו, ב
הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי - מטבילין אותו ומה בכך, דברי ר' יהודה, רבי יוסי אומר: אין מטבילין
רש"י:
מטבילים אותו - והוי כישראל מעליא ואין צריך לבדוק בעדים אם מילתו לשם מצות מילה.
ומה בכך - אם אין מילתו לשם מילה הואיל וטבל בטבילה סגי.
אין מטבילים - שמא ערבי מהול וגבעוני מהול הוא וצריך להטיף ממנו דם ברית דר' יוסי תרתי בעי.
כאשר ישנה מחלוקת בין ר' יהודה ור' יוסי, בדרך כלל הלכה כר' יוסי. ומכיון שכך, אדם שאמר שהוא מל ולא טבל אי אפשר להסתפק בהטבלתו. הסיבה לכך, כפי שכותב רש"י, היא שאנחנו חוששים שהם הוא מל את עצמו כערבי וגבעוני, ולכן בגיור שלו צריך להטיף ממנו דם ברית. מוכח, אם כן, שהלכה היא שצריך להטיף דם ברית מגוי מהול. ואולם, בעל המאור אינו מקבל את ההוכחה הזו, שהרי ניתן היה לומר שהחשש של ר' יוסי אינו כפי שכתב רש"י שמא הוא ערבי מהול אלא שמא נולד מהול, ובמקרה כזה לכל הדעות צריך להטיף ממנו דם ברית:
5. המאור הקטן (ר' זרחיה הלוי, המאה ה-12, פרובנס) דף נג, ב בדפי הרי"ף
ואנו תמהין מאחר דקיימא לן כבית הלל אליבא דר' שמעון בן אלעזר, על מה פסקו הגאונים בגיורא דאיתמהיל בארמיותיה שצריך להטיף ממנו דם ברית? ויש שסומכין על ההיא דגרסינן ביבמות מי שבא ואמר גר אני מטבילין אותו ומה בכך דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר אין מטבילין, ומפרשים טעמיה דר' יוסי דחיישינן שמא ערבי מהול וגבעוני מהול הוא וצריך שימול בפנינו, ור' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי, ואם כן מדחיא הא דר' שמעון בן אלעזר. ואם היינו מפרשים טעמו של ר' יוסי שמא נולד כשהוא מהול ולא נימול לא היינו צריכין לדחות זו שאמר ר' שמעון בן אלעזר. הלכך לא בריר לן טעמא בזה שכתוב בהלכות בגיורא דאתמהיל בארמיותיה אלא אם כן הוא הדבר בספק שלא נודע אם נולד כך או נעשה לו כן בידיים.
ואולם הר"ן הסביר שהחשש שמא נולד מהול הוא חשש שאינו שכיח כלל, ומכיון שר' יוסי אינו חושש למיעוטא ברור שהחשש של ר' יוסי הוא לערבי מהול ולא לנולד מהול. לכן, מכיון שההלכה היא כר' יוסי, מוכח מהסוגיה ביבמות שגר מהול צריך להטיף ממנו דם ברית. ואולם, דעה שלישית הובאה בר"ן, ולפיה גר שנולד מהול לעולם לא יוכל להתגייר, ואף הטפת דם ברית לא תועיל לו, ורק בניו שייוולדו לאחר שיטבול ייחשבו יהודים לכל דבר לאחר שימולו אותם. הרמב"ן לא הבין את דעתו של רבינו תם, אבל אם היינו פוסקים כך היינו מגיעים למסקנה שכל מי שנימול בגויותו לעולם לא יוכל להתגייר:
6. ר"ן (ר' נסים מגירונדי, המאה ה-14, ספרד), מסכת שבת דף נד, א
ואיפסיקא הלכתא כר' יוסי, וליכא למימר דר' יוסי לנולד כשהוא מהול הוא דחייש, דנולד כשהוא מהול מיעוטא הוא, ור' יוסי לא חייש למיעוטא. ואע"פ שיש לדחות ראיות הללו, קבלת גאונים ז"ל תכריע. אבל רבינו תם ז"ל כתב דגר שנתגייר כשהוא מהול אין לו תקנה אבל בניו נימולין לשמונה ונכנסים לקהל דהא אתגייר בטבילה והגר חשוב להכשיר את זרעו, אבל בעצמו לא. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דאי סבירא לן כר' שמעון בן אלעזר אף הוא עצמו כשר ונכנס בקהל דהא אין צריך להטיף ממנו דם ברית קאמר, ואי לא סבירא לן כוותיה בהטפת דם ברית מיהת סגי ליה וכדתניא התם.
בסופו של דבר, כאמור, פסקו רוב הפוסקים שגר שהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית, כפי שכתב הרי"ף. מעניין שהבית יוסף מצטט בשם הרמב"ם שאת הטפת דם הברית יש לעשות ביום השמיני שלאחר הטבילה שלו:
7. בית יוסף (ר' יוסף קארו, המאה ה-16, ישראל) יורה דעה סימן רסח
בפרק רבי אליעזר דמילה איפליגו תנאי בגר שנתגייר כשהוא מהול אם צריך להטיף ממנו דם ברית אם לאו וכן נחלקו בנולד כשהוא מהול. וכתבו התוספות והרא"ש והר"ן שבעל הלכות גדולות פסק כמאן דאמר דגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף, והאריכו בנתינת טעמים לדבריו, ולזה הסכים הרשב"א בתשובה, וכן פסק הרי"ף, וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהלכות מילה הלכה ז, וזה לשונו: גר שנכנס לקהל ישראל חייב מילה תחלה ואם מל כשהיה גוי צריך להטיף ממנו דם ברית ביום השמיני שנתגייר עכ"ל. ועל מה שהצריך הטפת דם ברית ביום שמיני יש לתמוה דהיכן מצינו בגר שיצטרך ביום שמיני אדרבה אמרינן (יבמות מז:) קיבל מלין אותו מיד משום דשהויי מצוה לא משהינן וצ"ע:
בדרך כלל ההלכה היא שקודם מלים את הגרים ואח"כ מטבילים אותם, כי אנחנו חוששים שמא הם יפחדו מהמילה. אבל כאן, שמדובר בהטפת דם ברית בלבד, אפשר להטביל ואח"כ להטיף את הדם. וכותב ה'בית יוסף' בשם הרמב"ם שאת הטפת דם הברית יש לעשות ביום השמיני לטבילה, וכנראה שהסיבה לכך היא מכיון שגר שמתגייר הוא כתינוק שנולד, ולכן את הטפת דם הברית יש לעשות ביום השמיני, כמו לתינוק. ואולם, ה'בית יוסף' תמה על כך, כי מהגמרא משמע שעושים את הטפת דם הברית מיד.
האמת היא שכנראה שהיתה ל'בית יוסף' גרסה משובשת ברמב"ם, ואכן גם הרמב"ם כותב שאת הטפת דם הברית יש לעשות ביום הטבילה ולא ביום השמיני:
8. רמב"ם הלכות מילה פרק א הלכה ז
גר שנכנס לקהל ישראל חייב מילה תחלה, ואם מל כשהיה עכו"ם צריך להטיף ממנו דם ברית ביום שנתגייר.
כך אכן פוסק להלכה גם השולחן ערוך:
9. שולחן ערוך יורה דעה סימן רסח סעיף א
גר שנכנס לקהל ישראל, חייב מילה תחילה. ואם מל כשהיה עובד כוכבים (או שנולד מהול), צריך להטיף ממנו דם ברית ואין מברכין עליו. ואם נכרת הגיד, אין מילתו מעכבת מלהתגייר וסגי ליה בטבילה.
אם נכרת הגיד, כותב השולחן ערוך, מספיק שהגר יטבול, כי דינו כמו אשה. ואולם, מה הדין אם הגיד לא נכרת, אבל יש מניעה אחרת שאינה מאפשרת למול אותו? האם דנים אדם זה כמו שנכרת הגיד, וממילא הגיור שלו יכלול טבילה בלבד, או שאולי אדם כזה לא יוכל להתגייר לעולם? בספק זה הסתפק בספר אות ברית, ונשאר בצריך עיון:
10. אות ברית (ר' שמעון קוניץ, המאה ה-19, מזרח אירופה) הלכות גרים סימן ב
והנה הרמב"ן והרשב"א והר"ן הביאו בשם ר"ת בשבת קל"ה דסובר גר שנימול בגיותו אין לו תקנה כלל אמנם טבילתו מהני להכשיר זרעו לבא בקהל, והם חלקו עליו דיש לו תקנה ע"י הטפת דם ברית כבה"ג ע"ש. ויש לי עיון בגר שנתגיירו שני אחים ממנו בגדולתן ומתו מחמת מילה דאי אפשר למול את השלישי לעולם... מה נעשה באח השלישי שרוצה עתה לגייר? מי נימא דאין לו תקנה כלל אפי׳ לראשונים שחולקים על ר"ח וסוברים בנימול בגיותו יש לו תקנה ע"י הטפת דם ברית וטבילה ובנכרת גידו אין צריך אלא טבילה י"ל התם באמה דאין לו ערלה מהני טבילה לחוד אבל הכא דטומאת ערלה דבקה בגופו י"ל דלא מהני טבילה לחודה... או דלמא דוקא ערלה שאפשר לכרתה הוה טומאה אבל הכא דאי אפשר משום סכנת נפשות אינה מטמאת ונחשבה כדלדול בשר בעלמא...
אחת הראיות שהובאו ליישוב ספק זה היא הגמרא שאומרת שאילולא היתה גזירת הכתוב לא היינו מקבלים גרים בזמן הזה, מכיון שאין ביכולתו של הגר להביא קרבן:
11. תלמוד בבלי כריתות ט, א
רבי אומר: ככם - כאבותיכם, מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם, אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים... בשלמא מילה, דכתיב: "כי מולים היו כל העם היוצאים", אי נמי מהכא: "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי" וגו', הרצאת דמים, דכתיב: "וישלח את נערי בני ישראל", אלא טבילה מנלן? דכתיב: "ויקח משה חצי הדם ויזרק על העם", ואין הזאה בלא טבילה. אלא מעתה, האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים! אמר רב אחא בר יעקב: "וכי יגור אתכם גר אשר בתוככם" וגו'.
ואמנם המצב שבו שני אחים מבוגרים נימולו ומתו, וכעת האח השלישי רוצה להתגייר הוא מקרה נדיר ביותר. אבל בעל ה'שרידי אש' נשאל מה הדין במצב שבו רופאים אומרים לאדם שאסור לו למול בגלל מחלה. האם ניתן לגייר אותו בטבילה בלבד?
השואל רצה לגייר את האדם הזה בטבילה בלבד, אך בעל ה'שרידי אש' התנגד לכך, וכתב שאדם שאינו יכול למול והוא עדיין ערל, אין כל דרך לגיירו. באופן חריג כותב ה'שרידי אש' בהקדמה לתשובה זו שגם כל גדולי הדור שהתייעץ איתם הסכימו איתו:
12. שרידי אש (הרב יחיאל יעקב ויינברג, המאה ה-20, שוויץ) חלק ב סימן סז
תשובה זו שלחתי לכל גדולי הדור וכולם הסכימו לי ובכללם מרן הגאון ר' חיים עוזר שתשובתו מצורפת לסי' הבא. ועי' בספר דעת כהן להגאון הצדיק הרא"י הכהן קוק ז"ל, סי' ק"נ, מה שהשיב לי בנידון זה.
ב"ה חמשה באב תרפ"ו, ברלין
כבוד הרב הג' וכו' מהר"ר חיים צבי בנעט שליט"א אבד"ק גאבלאנץ (אונגגארן)
אחד"ש כת"ר בידידות רבה
קבלתי את מכתבו הארוך בדבר גר אחד שרצה לשאת בת ישראל ומתוך כך הלך ולמד דיני יהדות ויודע לקרוא ולכתוב עברית כהלכה, ובראות כת"ר כי נפשו דבקה באמת ובתמים ביהדות וכוונתו לשם שמים החליט לגיירו, אך ע"י בדיקת רופא מומחה הוברר כי האיש הוא חולה במחלת הלב וגם במחלת הסוכר, ולפי דברי הרופא יש סכנה ודאית במילתו, ועכשיו בא האיש ומתחנן לפניו לגיירו בטבילה ובקבלת מצוות, והוא מתחייב לשמור ולעשות כל חוקי התורה בכל דקדוקיה ופרטיה.
וכת"ר שואל אם מותר לגיירו בטבילה לבד. ודעת כת"ר שמותר לגיירו, שהרי בסכנת נפשות פטור ממילה, כמבואר בפוסקים, וא"כ לא גרע האיש הזה ממי שנכרת גידו, שאין מילתו מעכבת מלהתגייר וסגי לי' בטבילה, כמפורש ביו"ד סי' רס"ח סע' א', והטעם הוא - משום שאי אפשר למולו, והכא נמי שיש סכנה ודאית אי אפשר למולו ולהכי סגי בטבילה. וכת"ר האריך להוכיח צדקת דבריו.
...
ובכלל הוא נגד ההגיון לומר, כיון שהוא פטור ממצוות מילה מחמת סכנה ממילא יכולים לגיירו בלא מילה, שמה שייך בנכרי חיוב ופטור, הרי הנכרי אינו מחויב כלל במילה ואפילו אם אין בה סכנה, והוא אינו מחויב להתגייר ויכול להישאר בגויותו ולא למול את עצמו, אלא שהתורה גזרה בזכרים שאינם יכולים להיכנס לקדושת ישראל בלא מילה וטבילה, וא"כ מה תועיל לו סכנתו שתהא פוטרתו ממילה שבלאו הכי הוא פטור הימנה.
ורק בישראל יש דיני חיוב ופטור, ובישראל הדין שבאם יש סכנה פטור הוא ממצות מילה. אבל בנכרי אין זו מצוה אלא היא מתנאי הגירות, שבלא קיום תנאים אלו אינו נכנס לכלל ישראל, ולכן אעפ"י שהוא אנוס מלמול את עצמו אין הגרות מתקיימת בו.
וכלל הוא בידינו בדיני תנאים שאנו אומרים: אונסא כמאן דלא עבד, אבל אין אנו אומרים: אונסא כמאן דעבד. לדוגמא: אם התובע והנתבע התנו ביניהם ע"י קנין תנאים ידועים, כגון: אם לא יבוא לזמן פלוני יפסיד את זכיותיו, ונאנס ולא בא, הרי הוא כאילו לא עבר על התנאי המותנה ואינו מפסיד את זכויותיו, אבל אם התנו: אם יבוא ליום פלוני יקבל זכיות מיוחדות, ונאנס ולא בא, אינו נחשב כאילו בא ואין האונס מזכהו בזכיות המותנות, שהאונס באי - קיום התנאי פוטר מהפסד ועונש, כאילו לא עבר על התנאי, אבל אין האונס יכול לזכות בזכיות כאילו קיים התנאי.
...ורק בחסדי השי"ת אמרו חז"ל בברכות ו', א: חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. לפי שהקב"ה משלם שכר טוב גם על מחשבה טובה. אבל בכלל, אין מניעת המעשה מתוך אונס נחשבת כעשייה בפועל. והגע בעצמך, אם נאנס הבא להתגייר ולא טבל ולא מל מחמת סכנה, האם נאמר שנעשה גר בקבלת המצוות גרידא?
...
ובהא סליקנא, שאין להתיר בשום אופן גירות בטבילה לחוד במי שהמילה סכנה היא לו. ולא עוד, אלא אפילו אם יתרצה להכניס את עצמו לסכנה ולמול, אין לקבלו, לפי שיש בזה חילול השם וסכנה לכלל ישראל אם ח"ו ימות מחמת מילה.
ואף שמרן הגאון חתם סופר בתשובותיו יור"ד סי' רמ"ה כתב, שמי שמתו אחיו מחמת מילה רוצה לימול את עצמו רשאי לסכן בנפשו - זה דווקא בישראל, שיש מצוה במילתו ושומר מצוה לא ידע דבר רע. אבל נכרי, שאין מצוה כלל במילתו, שהרי אינו מחויב להתגייר, ודאי שאסור לסכנו במילה. ולא עוד, אלא שגם בדיעבד אם מל את עצמו בפני ג' הדיוטות שלא ברשות בי"ד חוכך אני להחמיר, שאין זה בי"ד, שעברו על איסור שלא לסכן את הנכרי מחמת חילול השם. ולדינא צ"ע.
יחיאל יעקב וויינברג
ראינו, אם כן, שני נימוקים לא לקבל גר כזה:
א. אי אפשר לומר שהוא פטור מהמצוה כאנוס, שהרי הוא מעולם לא התחייב במצוה.
ב. אונס אינו נחשב כקיום תנאי אלא כאי ביטולו, וכאן צריך מעשה פיזי של מילה כדי להתגייר.
גם הרב קוק, כאמור, הסכים שאין לקבל גר ערל, וגם הוא מסכים שלאדם כזה אין שום אפשרות להתגייר. הוא נימק את תשובתו בשלושה נימוקים נוספים:
א. פירצה חמורה מאוד שעלולה להיווצר מכך, שכל אחד יוציא אישור מרופא ויתגייר ללא ברית מילה.
ב. כל הסמכות שלנו לגייר כשאין בית דין מוסמך הוא מכח הכלל שאנו עושים את שליחותם של הדיינים שהוסמכו. אך כלל זה נאמר רק בדברים שכיחים, ואילו גיור של אדם שמסוכן למול אותו אינו דבר שכיח, וממילא אין לנו סמכות לגיירו.
ג. כל עוד הוא אינו מתגייר הוא אינו חייב במצוות המילה, אך ברגע שהוא מתגייר הוא חייב בה, וממילא מי שמקבל אותו מכניס אותו למצב שבו הוא אנוס, ודבר זה הוא אסור, כפי שאסור להפליג בספינה בימים שלפני שבת ולגרום ע"י כך לחילול שבת שייעשה בהפלגה - אע"פ שחילול השבת עצמו נעשה בפיקוח נפש, הרי שאין להכניס את עצמנו למצב של פיקוח נפש.
וזה לשון הרב קוק:
13. דעת כהן (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, המאה ה-20, ישראל) יו"ד סימן קנ
על דבר נכרי שרוצה להתגייר, והרופאים אומרים שהמילה היא סכנה לו מפני מחלתו, אם אפשר שיכנס לקדושת ישראל בלא מילה, כי אם בטבילה וקבלת מצות. לע"ד אין לעשות מזה ספק, כי אין לשער גודל המכשלה שתצא מזה, כשיתפרסם הדבר שאפשר ע"פ סמך הרופאים להקל בהכנסת גרים כאלה בלא מילה. כי הלא בעוה"ר מקילין בקבלת גרים בשביל אישות, שא"א למחות הרבה פעמים, ואפילו ע"י מילה ג"כ הגירות שלהם רפויה, ומה יהיה אם יפרץ הדבר להתיר בלא מילה. ע"כ אני אומר ע"ז ישתקע הדבר ולא יאמר.
...אמנם נראה, דמאחר דלא היה ראוי לקבל גרים בזמן הזה, מטעם דבעינן בית דין, וכמו שכתבו תוס' גיטין פ"ח ב' ד"ה במילתא ועוד כמה מקומות, אלא דעבדינן שליחותייהו משום דחשיב מידי דשכיחא, ובודאי גרות כזו לא שכיחא כלל ולא מצינן למיעבד שליחותייהו, ודמי לגזילות שע"י חבלות שאין דנין, שע"פ המאורע הזה הוי מילתא דלא שכיחא, וק"ו דכאן הוי מילתא דלא שכיחא.
...אבל בנ"ד, שאם רק נחליט שנעשה גר בטבילה וקבלת מצות הרי הוא מתחייב מיד במילה, ולדעת הראב"ד, בהשגה בפ"א דה' מילה ה"ב, בכל יום הוא עומד באיסור כרת, ואף לדעת הרמב"ם, דס"ל דחובת כרת היא כשימות ערל, ודאי מ"מ איסורא דערלות כל ימיו איכא עליה. ולפ"ז יש להסתפק הרבה אם מותר להכניסו כלל בחיוב כזה, שמפני האונס אי אפשר לו לקיימו. והרי הטעם של אין מפליגין בספינה ג' ימים סמוך לשבת לדעת הרבה מהראשונים גם הוא, משום שאסור להכניס עצמו באונס של חילול שבת, אפילו כשיהיה החילול אח"כ מפני סכנת נפשות, ואיך נכניס אותו לחובת מצות מילה ע"י טבילה וקבלת מצות, ומיד נעשה אנוס, ואינו יכול לקיים המצוה ועומד הוא באיסור דשייך ביה כרת.
