"כשר" אינו בהכרח "מהודר"

הרב דב קדרון

זבחים עב ע"א

בגמרא מדובר על סוגי תערובות של איסור בהיתר, ובמסגרת זו מועלית הסברה שדווקא בקדשים ("לגבוה") תערובת של בהמת איסור בבהמות של קורבן תהיה אסורה להקרבה, כי זהו דבר מאוס להקריב לפני הקב"ה מתוך תערובת.

הרעיון העולה מכאן הוא יסוד גדול בעבודת ה':

בעולם ההלכתי הרגיל של "הדיוט" (בני אדם), אנו פועלים לפי כללים טכניים. אם נפל איסור מועט לתוך היתר מרובה – האיסור "בטל". כיוון שמבחינה הלכתית האיסור אינו קיים יותר, התערובת כשרה לאכילה, כי הרוב קובע.

אולם, כאשר מדובר ב"גבוה" (הקב"ה), הכללים משתנים. הקב"ה אינו מחפש רק את ה"כשר" מבחינה טכנית, אלא את הנקי והראוי באופן מושלם. להקריב לקב"ה משהו שהוא כשר רק בגלל שהאיסור שבו התבטל ברוב – זה מאוס.

פעמים רבות אדם שואל את עצמו: "האם זה מותר?". התשובה ההלכתית עשויה להיות "כן, זה בטל בשישים", או "זה עובר", אבל מכאן יש ללמוד שכשמדובר בעבודת ה' יש לשאול שאלה גבוהה יותר: "האם זה ראוי?", "האם זה לכתחילה?". כשאדם רוצה להקדיש מעשה, תפילה או התנהגות לקב"ה, הוא לא יכול להסתמך על "ביטולים" ועל היתרים טכניים הלכתיים שהופכים את המעשה לכשר בדיעבד. לפני המלך לא מביאים תערובת. מביאים דבר שלם, ברור ונקי.

במילים אחרות: ההבדל בין אכילת הדיוט להקרבה לגבוה הוא ההבדל בין "פתרון בעיות" לבין "חתירה לשלמות". מה שטוב וכשר לאכילה במטבח הפרטי שלנו (ביטול איסורים), נחשב זלזול ("מאיס") כשהוא מוגש על שולחן המזבח.