|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
אבל אמר מנחה מן העדשים לא – עדשים
"אמר חזקיה: לא שנו אלא דאמר מנחה מן השעורים, אבל אמר מנחה מן העדשים לא. מכדי חזקיה כמאן אמר לשמעתיה? כבית שמאי, ובית שמאי משום תפוס לשון ראשון הוא, מה לי מן השעורין מה לי מן העדשים! הדר ביה. ומאי טעמא הדר ביה? אמר רבא: מתני' קשיתי', מאי איריא דתני מנחה מן השעורים? ליתני מן העדשים! אלא שמע מינה משום דטעי הוא, בשעורים טעי, בעדשים לא טעי" (מנחות, קג ע"א).פירוש: ובעקבות דברי חזקיה ור' יוחנן אלה מביאים עוד מה שאמר חזקיה: לא שנו שכך הדין אלא בזה שאמר בנדרו "הרי עלי להביא מנחה מן השעורים", אבל אם אמר "הרי עלי להביא מנחה מן העדשים" לא חל עליו הנדר כלל. ושואלים: מכדי [הרי] חזקיה כמאן [כשיטת מי] אמר לשמעתיה [את שמועתו]? כדעת בית שמאי, ובית שמאי, משום שלדעתם בכל מקרה של סתירה בין דבריו הראשונים של האדם לבין דבריו האחרונים יש לתפוס לשון ראשון הוא. אם כן, מה לי אם אמר "הרי עלי להביא מנחה מן השעורין" מה לי אם אמר "הרי עלי להביא מנחה מן העדשים", בשני האופנים יש לתפוס לשון ראשון, וחייב להביא מנחה! ומשיבים: הדר ביה [חזר בו] חזקיה מסברתו המעמידה את דברי המשנה כשיטת בית שמאי, ומפרש גם הוא כר' יוחנן. ושואלים: מאי טעמא הדר ביה [מה טעם חזר בו]? אמר רבא: מתניתין קשיתיה [משנתנו היתה קשה לו], מאי איריא דתני [מה שייך, מהו הענין שבגללו שנה התנא] במשנתנו דווקא שאמר "הרי עלי להביא מנחה מן השעורים"? ליתני [שישנה] חידוש גדול יותר, שאמר "הרי עלי להביא מנחה מן העדשים", שאפילו בכגון זה הריהו חייב במנחה! אלא מתוך שאמרה המשנה כך, שמע מינה [למד ממנה, מכאן] שעיקר טעמה הוא משום דטעי [שטעה] הוא הנודר, שחשב שמביאים מנחה אף מן השעורים. ואולם בשעורים טעי [טועה], שהרי יש מנחת יחיד הבאה מן השעורים (מנחת קנאות), אבל בעדשים לא טעי [לא טועה] לחשוב שמביאים מנחה מהם, ולכן וודאי התכוון לבטל את דבריו הראשונים. (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
לריכוז המאמרים שנכתבו על העדשה הקש/י כאן.
כפי שכבר הוכחתי בסוגיות רבות, חז"ל לא נקבו בשמות צמחים ובעלי חיים באופן אקראי אלא בכוונת מכוון. למשל אזכורי החרדל כסמל לגרגיר (זרע) קטן ביותר. דוגמה בולטת לתופעה זו היא דברי רבי זירא (מגילה, כח ע"ב): "בנות ישראל הן החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים". החומרה היא שאפילו כתם קטן ביותר מטמא. בקצה השני של טווח הגדלים נמצאים הקישואים והדלועים המשמשים כסמל לפרי גדול. דוגמה נוספת הוא הדקל המסמל בספרות חז"ל עצים גבוהים וקשים לטיפוס (ראו במאמר "עתידה חטה שתתמר כדקל ועולה בראש הרים" (כתובות, קיא ע"ב)).
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות |
