בציעה בסכין או ביד
זבחים סה ע"א
"מה תלמוד לומר (ויקרא א, טו) [וְהִקְרִיבוֹ] הַכֹּהֵן? לקבוע לו כהן, שיכול והלא דין הוא: ומה בן צאן שקבע לו צפון - לא קבע לו כהן, עוף שלא קבע לו צפון - אינו דין שלא יקבע לו כהן? תלמוד לומר: הַכֹּהֵן, לקבוע לו כהן. יכול ימלקנו בסכין? ודין הוא: ומה אם שחיטה שלא קבע לה כהן - קבע לה כלי, מליקה שקבע לה כהן - אינו דין שיקבע לה כלי? תלמוד לומר: [וְהִקְרִיבוֹ] הַכֹּהֵן [אֶל הַמִּזְבֵּחַ] וּמָלַק.
אמר רבי עקיבא: וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח?! אלא מה תלמוד לומר כֹּהֵן? שתהא מליקה בעצמו של כהן".
ברייתא זו היא מהספרא, לפיכך דעת תנא קמא היא דעת רבי יהודה, כדקיימא לן: "סתם ספרא רבי יהודה".
לכשנדייק נמצא שתנא קמא ורבי עקיבא נשענים על סברות הפוכות. אמר תנא קמא קל וחומר: "ומה אם שחיטה שלא קבע לה כהן - קבע לה כלי, מליקה שקבע לה כהן - אינו דין שיקבע לה כלי?", כלומר, שהיות שכהן חמור מזר, נצרך גם כלי – שהוא חמור ממליקה ביד. ואילו לדברי רבי עקיבא הסברה הפוכה, ייתור המילה כֹּהֵן מלמדת שכלי אינו מספיק אלא נצרך שהמעשה יהיה דוקא בגופו של הכהן.
על פי זה מתבאר נוהג בציעת הפת. נוהג בני גלות אשכנז לבצוע חלות שבת בסכין, כבוד המצוה בהעשותה בכלי שמיוצר ומיועד לכך, וכסברת תנא קמא. ונוהג בני גלויות ספרד לבצוע ביד משום חיבוב מצוה, כלשון בית הבחירה למאירי מסכת ברכות דף לט ע"ב: "נהגו העם להניח יד שמאלית על הפת ולבצוע ביד הימנית כדי שיונחו עשר אצבעותיו עליו דרך חבוב מצוה. ורמז לעשר מלאכות שנעשית בפת קודם אכילה וזכר לדבר עשרה תיבות בברכת המוציא". והיינו כסברת רבי עקיבא.
וכיצד אמנם יש לפסוק באותה מחלוקת? מצד אחד "הלכה כרבי עקיבא מחבירו" (עירובין דף מו ע"ב), קל וחומר מרבי יהודה שהיה תלמידו. מצד שני לשון תנא קמא נאמרה בסתם, משמע שכך דעת חכמים, ואין הלכה כרבי עקיבא מחביריו.
