ההבדל בין חטאת לאשם
זבחים עא ע"ב
"הכל יכולין להתערב, חוץ מן החטאת והאשם".
מסכמת המשנה שכל מה שלמדנו בענין סוגי קרבנות שונים שהתערבו זה בזה, עלול לקרות כמעט בכל סוגי הקרבנות, כי אותן סוגי בהמות קריבות לצורך סוגי קרבנות שונים. חוץ מקרבנות החטאת והאשם שבהם אין חשש שיתערבו, כי אין שום בהמה שכשרה גם לחטאת וגם לאשם. האשם אינו בא אלא מזכרי כבשים בלבד, והחטאת באה רק מנקבות הכבשים, ומזכרי פרים ועיזים.
למה אמנם קבעה התורה שקרבנות החטאת והאשם חייבים להיות שונים ומובדלים?
ושאלה נוספת, למה חטאת של אדם מישראל מהשורה אינה באה אלא מכבשה נקבה, היפך מכל שאר קרבנות קדשי הקדשים שאינם באים אלא מהזכרים? (יתכן שהטעם שבאים מהזכרים הוא כדברי הגמרא במקומות רבים: "התורה חסה על ממונן של ישראל". וכדברי יעקב אבינו (בבראשית לא, לח) וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי, ופירש רשב"ם: "דרך רועי צאן במדבר לאכול מן הכבשים הזכרים". למה? כי די בזכרים מועטים לרביית נקבות רבות).
שאלות אלה משלימות ומיישבות זו את זו, לחטאת שבאה מהכבשים נצרכת דוקא נקבה – כדי שתהא ניכרת ומובדלת מהאשם.
ולמה צריך שיהא היכר בין אשם לחטאת? אי אפשר לענות על כך לפני שתפתר השאלה הכללית, מהו בכלל ההבדל בין חטאת לאשם, הרי שניהם קרבנות לכפרת חטא, ולמה שמם שונה, ולמה קרבנותיהם שונים?
תעלומה זו הזכיר הרמב"ן בסוף פרשת ויקרא: (ה, טו) "ולא נתברר מה טעם יהיה שם הקרבן האחד חטאת ושם האחד אשם, וכולן יבאו על חטא".
והרמב"ן מנסה ליישב ודוחה: זה לא בגלל שמסיבה כלשהי חטאת צריכה להיות דוקא נקבה, שהרי יש גם חטאת זכר – בשעירים ופרים. וההבדל ביניהם גם אינו תלוי בחומרת החטא, שהרי מצורע מביא גם חטאת וגם אשם.
לכן נדחק הרמב"ן שמשמעות השם אָשָׁם שהוא בא על חטא חמור שעונשו להיות שמם ואבד. אך קשה על כך שאותו לשון נמצא גם בחטאת: (ויקרא ד, ג) אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם, (ויקרא ד, יג) וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ. גם קשה שאשם בא גם על חטאים קלים כגון אשם גזלות ואשם שפחה חרופה, לכך מביא הרמב"ן נימוק נפרד, שהם באים על מזיד. אבל הוא מזכיר מיד שאשם מעילות בא על שוגג, ולכן הוא מביא שוב נימוק חדש, שהחטא הוא בקדשי ה'. ועוד נימוק נוסף לאשם מצורע, שהוא חשוב כמת שמם ואבד. ונימוק נוסף נפרד לאשם תלוי מפני שבעליו סבור שאין עליו עונש כי לא התברר בודאות שחטא.
ונראה לומר הסבר נוסף. לשון הפסוק הוא: (ויקרא ה, טו - טז) נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה' וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם. וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ. בנוסף לקרבן, הוא חייב לשלם את הסכום שמָּעַל בו בתוספת חומש.
וכך הוא גם באשם גזילות: (ויקרא ה, כא - כג) נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא ... וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר ... וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא.
הווה אומר שבשונה מקרבן חטאת שמכפר כליל, המביא קרבן אשם צריך להבחין היטב ולשים על ליבו שעדיין אָשֵם הוא, כי טרם השלים את תשלום כפרת אשמתו, כפי האמור לעיל באשם גזילות ובאשם מעילות. וכן באשם שפחה חרופה, צריך לשחררה ולהסדיר שנישואיה יהיו בהיתר. ובאשם נזיר טמא צריך עדין להשלים את ימי נזירותו. ובאשם מצורע צריך עדיין לתת מהשמן ומהדם עַל תנוך אוזנו וְעַל בוהן ידו ורגלו. ובאשם תלוי, עדיין נצרך לברר אם אמנם נכשל בחתיכת האיסור, כי אז הוא יתחייב בקרבן חטאת, ואז התוודותו וחרטתו על החטא יהיו מתוך ידיעה שלימה ובלבב שלם. וכשלימות הוידוי כך שלימות הכפרה. ובינתים כפרתו תלויה ועומדת.
