שריפת נותר כהמשך ההקרבה / זבחים דף נו
לימוד הרחבה והעמקה בעזרת בינה מלאכותית (AI)
הרב עמית משגב, הרב ידידיה לאו, מייקל אייזנברג
שאלה:
שריפת נותר - ר' אברהם בן עזרא פירש: "והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף - כאשר נשרפו האימורים, רק לא ישרף על גבי המזבח" ומההשוואה לאימורים משמע ששריפת הבשר הנותר שלא נאכל היא המשך תהליך ההקרבה ולא רק טיפול בשאריות.
1. בחן גישה זו על פי הלשון והמהות במחלוקות חזקיה ור' יוחנן בסוגיה בזבחים דף נו עמוד ב בנוגע למחשבה באור שלישי ואכילה באור שלישי. הצג באופן ברור ועמוק את היחס בין כל דעה לבין גישתו של אבן עזרא
2. האם ניתן לבסס גישה לפיה האכילה שנעשית בתוך הזמן כחלק מהקרבת הבהמה?
ואם כן, האם לאור דבריו של אבן עזרא ניתן לומר, שבכל הקורבנות, ולא רק בעולה, ניתן לזהות דגם הבסיסי שמקריבים את כל! הבהמה. בעולה על גבי המזבח ובקרבנות אחרים כל פעם באמצעות כילוי מסוגים שונים (ע"ג המזבח, אכילה ושריפת נותר) ?
האם זו הסיבה שעולה הוא הקרבן שמופיע ראשון בספר ויקרא?
תשובה ChatGPT.ai:.
1) אבן עזרא מול מחלוקת חזקיה–ר’ יוחנן (זבחים נו:ב)
אבן עזרא (ויקרא ז:יז) מפרש “בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף – כאשר נשרפו האימורים, רק לא יישרף על גבי המזבח”, ובכך מצמיד את שריפת ה“נותר” להקרבה כשלב המשך, אף שהיא נעשית מחוץ למזבח. זהו ניסוח מפורש של “המשכיות הקרבה” לבשר שנשאר, לא “טיפול פסולת”. Sefaria+1
בזבחים נו:ב נחלקו אמוראים בשתי נקודות מקבילות:
א. “המחשב לאור שלישי” – חזקיה מכשיר, “דלא אינתיק לשריפה”; ר’ יוחנן פוסל, “דהא אידחי ליה מאכילה”.
ב. “האוכל לאור שלישי” – לחזקיה פטור (עדיין לא “נותר”), לר’ יוחנן חייב (כבר נדחה מן האכילה). הניסוח המדויק של הסוגיה (לא-אינתיק לשריפה ← לעומת אידחי-מאכילה) קובע בשפה ברורה: אצל חזקיה השריפה מתחילה רק בבוקר היום השלישי—כל עוד לא הגיע “זמן השרפה” אין כאן שם-נותר; ואילו אצל ר’ יוחנן עצם סגירת חלון האכילה מקימה כבר בלילה “דחייה מאכילה” המטביעה שם-נותר. חב"ד+2דף יומי+2
מכאן יחס שיטתי אל אבן עזרא:
• חזקיה קרוב במיוחד לקו של אבן עזרא. אם השרפה היא “פרק המשך של הקרבה” שזמנה מתחדש בבוקר, הרי שלאחר תום זמן האכילה בלילה עדיין אין זה “פרק השרפה”. סמנטית: אין “ניתוק לאש” עד הבוקר, ולכן אין עדיין שם-נותר. זה מתיישב היטב עם “כאשר נשרפו האימורים”—תהליך הקרבה שמתחיל באישים ונשלם למחרת בשרפה. Sefaria+1
• ר’ יוחנן עומד במרחק מן אבן עזרא: האכילה היא פרמטר מהותי ועומד לעצמו; הלילה “חותך” את סדרי העבודה, וסגירת חלון האכילה מטביעה שם-נותר כבר בלילה—עוד לפני שנפתח “שלב השרפה”. ממילא אי-אפשר לראות את השרפה אך ורק כהמשך-הקרבה דחוי לבוקר; יש כאן מעבר קטגורי שנוצר על-ידי הדחייה מן האכילה. חב"ד
2) האם האכילה-בזמנה חלק מן “הקרבת הבהמה” והאם קיים דגם-יסוד של “מסירת הכל לה’” בכל הקרבנות?
המקראות מלמדים על שלושה אפיקי כילוי בקודש: (א) אישים על גבי המזבח, (ב) אכילת-קודש בתוך הזמן, (ג) שריפת הנותר ביום השלישי. לפי אבן עזרא, שריפת הנותר מתוארת במפורש כהשוואה לאישים—“כאשר נשרפו האימורים”—כלומר כהמשך מעשה-הקרבה. אם כך, ניתן לבסס תפיסה שבה גם האכילה-בזמנה היא כלי של “כילוי בקדושה” ושייכת למערך ההקרבה (לא סעודת-חול אלא סעודת-קודש), ובסגירת חלון האכילה—היתרה עוברת לאפיק השרפה. זה יוצר דגם-יסוד מאחד: דם המתיר ← כילוי בקודש בשלושה אפיקים (אישים, אכילה בזמן, שריפת נותר). Sefaria
בהעמדה מול הסוגיה: לדגם זה יש עוגן חזק בשיטת חזקיה—הלילה אינו מקים “שם-נותר”; שלב השרפה נפתח ביום, ומשום כך אפשר לראות את רצף האישים ← אכילה ← שרפה כשלושה מהלכים של אותה הקרבה. אצל ר’ יוחנן, כאמור, האכילה איננה רק “אפיק כילוי” המשכי—היא קטגוריה פולחנית עצמאית; הדחייה בלילה יוצרת קטגוריה חדשה של נותר עוד בטרם “זמן השרפה”, ולכן הדגם המאחד מתערער: העולה נשארת דגם ייחודי של כילוי כולו על המזבח, ואילו שאר הקרבנות נחלקים בין קטגוריות עבודה נבדלות (אכילה לעומת אישים/שרפה). חב"ד
לשאלת סדר ספר ויקרא: אם מאמצים את קו אבן עזרא–חזקיה (שרפה כהמשך-הקרבה; אכילה ככילוי-בקודש בתוך הזמן), מתקבלת הצדקה תמתית לפתיחת ויקרא בעולה: העולה היא “במבט-על” הדגם הטהור והגלוי של “מסירת הכל לה’”—כליל לאישים—והיא משמשת מפתח להבנת האפיקים המקבילים בקרבנות הנאכלים (האכילה בזמן ככילוי-בקודש, והנותר לשרפה כהשלמה). אך מבחינת ר’ יוחנן, שמעניק לאכילה מעמד מהותי נבדל היוצר חיץ בלילה, טעם זה נחלש: העולה ראשונה מסיבות קדושה וייצוג טוטאליות, אך לא בהכרח כמפתח מבני המאחד את כל האפיקים.
