דיוק וחידוש ברש"י

סוכה מח
 

עמוד ב

רש"י ד"ה נפגמה קרן המזבח. ע''י אבנים שזרקו בו: 

ת''ר מעשה בצדוקי אחד שניסך על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן ואותו היום נפגמה קרן המזבח והביאו בול של מלח וסתמוהו לא מפני שהוכשר לעבודה אלא מפני שלא יראה מזבח פגום.

במשנה כתיב  ולמנסך אומר לו הגבה ידך שפעם אחד נסך אחד על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן.

בזבחים (דף סב.) איתא דתניא אותו היום נפגמה קרן מזבח והביאו בול של מלח וסתמוהו ולא מפני שכשר לעבודה אלא שלא יראה מזבח פגום

וברש"י אותו היום. שנסך כהן צדוקי מי החג על רגליו ורגמוהו כל העם כדאמרינן בסוכה:

רש"י בזבחים משמיט במה רגמוהו, אלא שציין למקור דבר זה בסוכה וכתב בלשוןכדאמרינןולא כדתניא בסוכה.

ואכן בסוכה במשנה בלשון זה איתא שפעם אחד נסך אחד על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן, ובגמרא שם מובאת הברייתא ת''ר מעשה בצדוקי אחד שניסך על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן ואותו היום נפגמה קרן המזבח והביאו בול של מלח וסתמוהו וכו'.

לכאורה אבנים מאן דכר שמייהו, אלא שאכן תימא איך אתרוגים יכולים לפגום את המזבח ועוד בירושלמי איתא שאותו כהן צדוקי נהרג וג"כ פלא שיהרג ע"י אתרוגים, וממילא דייק רש"י לומר שהפגימה נעשית על ידי אבנים שזרקו ככל הנראה יחידים, בנוסף לאתרוגים שכל העם רגמו, ובכך גם יובן הירושלמי שנהרג הכהן, כי קצת קשה שיהרג על ידי אתרוגים וירשמו סימן פרסת עגל במצחו כלשון הירושלמי.

דכן איתא בירושלמי ביומא ובסוכה אִית דְּבָעֵי מֵימַר. הִיא דְפָרָה הִיא דְסוּכָּה הִיא דְכִיפּוּרִים. רִבִּי סִימוֹן לֹא אָמַר כֵּן. אֶלָּא אוֹ דְפָרָה וּדְסוּכָּה חַד וּדְכִיפּוּרִים חַד. אוֹ דְפָרָה וּדְכִיפּוּרִים חַד וּדְסוּכָּה חַד. מָאן דְּאָמַר. לֹא בָאוּ יָמִים קַלִּים עַד שֶׁמֵּת. תַּלְתֵּיהוֹן עֲבַד. מָאן דְּאָמַר. יָצָא חוּטְמוֹ מְזַנֵּק תּוֹלָעִים וּכְמִין פַּרְסַת עֶגֶל בְּתוֹךְ מִצְחוֹ. כְּמָאן דְּאָמַר. אוֹ דְפָרָה וּדְסוּכָּה חַד וּדְכִיפּוּרִים חַד. אוֹ דְפָרָה וּדְכִיפּוּרִים חַד וּדְסוּכָּה חַד. צַווְחָה עֲלֵיהֶן הָעֲזָרָה. צְאוּ מִיכָּן צְאוּ מִיכָּן בְּנֵי עֵלִי. טִימְאַתֶּם בֵּית אֶלֹהֵינוּ. בּוֹ בַיּוֹם נִפְגְּמָה קֶרֶן הַמִּזְבֵּחַ וְנָֽתְנוּ עָלָיו גּושׁ שֶׁלְמֶלַח שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְפָגוּם. שֶׁכָּל־מִזְבֵּחַ שֶׁאֵין לוֹ קֶרֶן וְסוֹבֵב וִיסוֹד פָּגוּם הוּא.

ונראה שרש"י למד זאת שהיו שם גם אבנים מלשון הברייתא ורגמוהו כל העם באתרוגיהן - ואותו היום נפגמה וכו', ואם נכון שנפגם המזבח על ידי האתרוגים היה צריך להיות הלשון ורגמוהו כל העם באתרוגיהם ונפגמה קרן וכו', החלוקה לשני דברים - ואותו היום נותנת לומר שזה לא נגרם מרגימת האתרוגים בדווקא, ולשון הגמרא בזבחים בדרך שמובאת הברייתא רק את חצייה השני - אותו היום נפגמה קרן המזבח מחזקת יותר את דעת רש"י שהפגימה לא נעשה על ידי האתרוגים שהוזכרו בחלק הראשון של הברייתא, וכן מובן יותר אף שרש"י מביא כהשלמה לגמרא את החלק הראשון של הברייתא אבל החסיר תיבת באתרוגיהן, כי אינו ענין לכאן כלל שעיקר הדברים הוא גבי פגימת המזבח ותיקונו בדוחק ולא איך זה נעשה, ועוד שאם רש"י היה מוסיף התיבה באתרוגיהן היה מקשה על ההבנה של הפרט כאן שנפגמה קרן המזבח, משא"כ בסוכה העיקר הוא מעשה ניסוך המים והאתרוגים, הוצרך רש"י להוסיף שרגמוהו גם באבנים שיובן איך נפגם קרן המזבח אם לא זרקו גם אבנים, ועל ידם יכול גם להיות סימן במצחו.

עוד נראה לדקדק בלשון רש"י ובכך גם לשלול אפשרות שנשתבשה הגירסא וצ"ל במקום אבנים – אתרוגים, דבכך לא יובן מה רצה רש"י להוסיף ולהסביר, אם הדבר פשוט שהפגימה נעשתה על ידי האתרוגים, וגם השינוי מלשון הגמרא מרגימה לזריקה, והלשון שנקט על ידי אבנים, ואם נתקן לאתרוגים, מדוע הוזקק רש"י לומר על ידי, ולא כתב בקצרה מאתרוגים שזרקו, וכן שסיים רש"י שזרקו בו ולא כתב שזרקו עליו, משמע שבתוך המהומה והרגימה של כל העם באתרוגים היו מי שזרקו בו אבנים.

אחר שהובן הצורך של רש"י להוסיף האבנים, צריך להבין מהיכן היו אבנים בעזרה לזרוק, הרי רצפת אבן ושיש הייתה.

ויש לומר דכל אחד ואחד היה נושא עמו את האבנים המקורזלות לצורך קינוח כשצריך ליפנות, ואת האבנים האלו זרקו ביחד עם אתרוגיהן, אבנים אלו הוזכרו כבר במסכתינו וכפי שכבר נראה כמה פעמים שרש"י משתמש הן בידיעות מתוך אותה מסכתא והן בלשונות המוזכרים באותה מסכתא, ואף שיש לדון האם היה מותר להכניס אבנים אלו להר הבית, נראה לדקדק מהברייתא (ברכות סב:)  דתניא לא יכנס אדם להר הבית לא במקלו שבידו ולא במנעלו שברגלו ולא במעות הצרורים לו בסדינו ובפונדתו מופשלת לאחוריו, וכל דברים הללו הם שנראה כמבזה את הר הבית,

פונדתו - זה חגורה חלולה עם כסף שזה סוג של חילול לבוא איתו לבית המקדש שאינו מקום לסחור,וכפי שנאמר בברייתא מופשלת לאחוריו, שכולם רואים איך שהולך באופן המבזה את הקודש,

המקל - היה מקל דרכים, לעזר בנשיאת משא וכו', ולא לתמיכה באדם זקן או במי שקשה לו להלך בלי מקל, (שאמנם אינם חייבים בראיה אבל לא נאסר עליהם להיכנס עם מקל ההליכה כמובן), וכן מוזכר שם האיסור לבוא עם מנעל לכבוד ללכת על רצפת הקודש,
וכן אבק הדרך המצטבר על הרגליים גם לא כבוד לביהמ"ק, כל אלו הם דברים גלויים שכל אחד רואה, וכן המקל והאבק, משא"כ האבנים המקורזלות ששימשו לצורך הכי אישי והיו נישאים באופן נסתר מתחת לבגדים, וככל הנראה בוודאי כל אחד היה נושא עמו, דברים שצריך לו לאכול ולשתות וכדומה, וזה גופא הראיה שנאמר דברים מסוימים שלא יכנס עימם, ולא נאמר באופן כללי לא יקח שום דבר עמו, רק את הקרבן או ארבע מינים וכדומה, ואחר שמפרט מה אסור ולא מנה גם אבנים מקורזלות שככל הנראה נישאו בכיס פנימי מתחת לבגדים, והחשבון פשוט שזה היה צורך הכרחי ובוודאי היה לכל אחד בזמינות, כמו שבימינו רוב האנשים המסודרים נושאים עמם מטפחות ושאר מילי דמנקי.

אמנם יש שיטה בראשונים שאין להכניס שום דבר חולין לעזרה עצמה, ולא רק חולין הראויין להקרבה, ועל כן יש לחלק בין העזרה להר הבית, ונצטרך לומר שהזורק קלע ממרחק מהר הבית דרך שער העזרה, ואולי אפשר לומר בדרך צחות, שרק אותו כהן צדוקי נשא אבנים מקורזלות עמו, וכשזרקו עליו האתרוגים כשהיה על כבש המזבח, זרק בחזרה אבנים שהיו עמו ומהם נפגמה קרן המזבח.

ובזה יובן איך הגיעו הדברים להשוות דין אבנים מקורזלות לצורך קינוח מזוהמה וריח רע היפך הקדושה - למצוות לקיחת אתרוג שריחו ריח גן עדן (כשיטת רבי אבא דמן עכו) בעת אמירת קדושת ההלל, כפי דאיתא בסוכה (דף לו:) (ובשבת דף פא.) אתרוג קטן וכו': אמר רפרם בר פפא כמחלוקת כאן כך מחלוקת באבנים מקורזלות דתניא בשבת ג' אבנים מקורזלות מותר להכניס לבית הכסא וכמה שיעורן רבי מאיר אומר כאגוז רבי יהודה אומר כביצה: , וכפי שרש"י מסביר בד"ה כדרך שחולקין כאן. כשיעורן כאן כך שיעורן כאן:(בגמרא איתא הלשון כמחלוקת כאן) דכאן ההשוואה היא רק גודל האבנים, והדין לא שווה כלל, ובוודאי אם מותר להוציא שיעור הגדול יכול להוציא שיעור הקטן משא"כ באתרוג שאינו יוצא בשיעור הקטן, ובכל זאת הושוו, אלא מאחר שנזרקו יחד לרגמא - נזכרו יחד לגמרא.