תעצומות נפש (למחול על הכבוד) / רפי זברגר

מנחות ז ע''א
 

הקדמה

המשנה בדף ו' פוסקת כי קמיצה הנעשית בפסול, כגון על ידי זר, טמא, ערל או קמיצה בשמאל, פוסלת את המנחה. בן בתירא סייג את הפסק הנ''ל וקבע (במשנה) שאם הכהן קמץ בשמאל, ניתן להחזיר לכלי ממנו קמצו, ויקמוץ שוב באופן המותר (ביד ימין) ובכך הוא ''מתקן'' את המנחה.
רב הוסיף בגמרא ואמר כי גם במקרה שזר קמץ (בפסול), ניתן להחזיר את הקומץ לכלי, וכהן כשר יחזור ויקמוץ בכשרות, ובכך מתקן הוא את המנחה. על הסבר חידושו של רב אומרת הגמרא באחד הלשונות (ו:):
אלא הא קמשמע לן רב, קמץ ואפילו קידש, ולאפוקי מהני תנאי דתניא, רבי יוסי בן יוסי בן יאסיין ורבי יהודה הנחתום אמרו: במה דברים אמורים שקמץ ולא קידש, אבל קידש פסל
הגמרא מבינה שרב פסק את פסקו אפילו במקרה שקדש את הקומץ לאחר הקמיצה (נתינת הקומץ בכלי שרת נוסף), למרות זאת ניתן להחזיר לכלי המקורי ולתקן את המנחה על ידי קמיצה מחדש. הלכה זו מנוגדת לפסקם של התנאים: רבי יוסי בן יוסי ורבי יהודה הנחתום. שניהם פוסקים שאם קידש את הקומץ, אין לו כבר תקנה והוא פסול.
שאלה הגמרא בתחילת הדף שלנו, על שני התנאים (רבי יוסי ורבי יהודה הנחתום): הרי גם אם לא קידשו בכלי אחר, והחזירו את הקומץ לכלי המקורי, הקומץ הפסול נתקדש על ידי הכלי, ואז בכל מקרה הקומץ נפסל ולא תהיה תקנה למנחה?
בהמשך, מקשה רבי ירמיה לרבי זירא:
ולוקמה כגון שהחזירו לכלי המונח על גבי קרקע, אלא שמא מינה: קומצין מכלי שעל גבי קרקע.
רבי ירמיה שואל, מדוע הגמרא לא תרצה את הקושיא על שני התנאים, במקרה שהכהן הפסול החזיר את הקומץ לכלי אשר מונח על הקרקע, ולכן אינו מתקדש בהחזרת הקומץ (כך ניתן לומר). אך מכיוון שהגמרא לא אמרה זאת, כנראה יש להבין כי מותר לקמוץ גם מכלי שעל גבי הקרקע, ולכן החזרת הקומץ לכלי כזה, מקדשת, והקושיא חוזרת למקומה.
קא נגעת בבעיא דאיבעיא לן
עונה לו רבי זירא שרב ירמיה נגע בשאלה שכבר נשאלה (האם מותר לקמוץ מכלי שעל גבי הקרקע או לא).
סיפור השאלה שעליו דיבר רבי זירא יתואר בגוף המאמר.
 

הנושא

דרבי אבימי תני מנחות בי רב חסדא.
מספר רבי זירא כי רב אבימי למד סוגיות במסכת מנחות בבית המדרש של רב חסדא. כאן עוצרת הגמרא ושואלת:
ואבימי בי רב חסדא תני? והאמר רב חסדא: קולפי טאבי בלעי מאבימי עלה דהא שמעתא: בא להכריז רצופין שלושים יום, שני וחמישי (ושני) שישים יומי.
כיצד ייתכן שרבי אבימי למד בבית מדרש של רב חסדא, והלא רב חסדא מספר על ''מכות'' שקיבל מאבימי על כך ששכח הלכה שלמדו (מכירת נכסי יתומים על ידי בית הדין כדי להחזיר חובות של האבא הנפטר, יכולה להתבצע באחת משתי דרכים: להכריז שלושים ימים רצופים על המכירה (כדי שיבואו כמה שיותר קונים), או שישים יום בימי ב' ו-ה')+. אם כן, אנו רואים שאבימי היה רבו של רב חסדא, וכיצד מספר רבי זירא שאבימי למד בבית מדרשו של רב חסדא?
אבימי מסכתא איתעקרא איתעקר ליה, ואתא קמיה דרב חסדא לאדכורי גמריה.
עונה הגמרא, כי אבימי שכח מסכת מנחות, ולכן בא לבית המדרש של תלמידו, כדי ''להשלים את הלימוד הנשכח''.
ולישלח ליה וליתי לגביה?
ממשיכה הגמרא ותמהה: אפילו במצב כזה של שכחת הרב, מדוע אבימי הרב לא ביקש מתלמידו שיבוא אליו לבית מדרשו, שהרי אין זה כבוד הרב ללכת לבית מדרש תלמידו!
סבר, הכי מסתייעא מילתא טפי
עונה הגמרא תירוץ מאוד מעניין: אבימי סבר שאם ילך לבית מדרשו של תלמידו, הוא ייגע יותר בתורה, דבר שיעזור לו בלימודו, ולכן מחל על כבודו.
פגע ביה רב נחמן, אמר ליה: כיצד קומצין?
בהיות אבימי בבית מדרשו של רב חסדא, פגש בו רב נחמן ושאלו כיצד קומצין מנחות בבית המקדש?
אמר ליה: מכלי זה.
הראה אבימי כלי שהיה מונח שם על הרצפה, ואמר לו שקומצים מתוך כלי כזה.
אמר ליה: וכי קומצין מכלי שעל גבי קרקע?
תמה רב נחמן על תשובה זו ושאל את אבימי: האם מותר לקמוץ מכלי שעל גבי הקרקע?
אמר ליה: דמגבה ליה כהן.
ענה לו אבימי שאמנם בבית המקדש, הכלי לא היה מונח על הקרקע, אלא כהן הרימו והחזיקו.
בהמשך שאלו רב נחמן גם לגבי קידוש מנחות, ושוב אותה תשובה שמקדשין בכלי כזה (היה מונח שם). וגם כאן הבהיר אבימי שהכהן מגביה את הכלי, וכך מקדשין את המנחה.
אמר ליה: אם כן הוצרכתה שלושה כהנים!
שואלו רב נחמן, לפי תיאור זה חייבים להיות שלשה כוהנים בתהליך קמיצה: אחד מחזיק את הכל עם המנחה, השני קומץ, והשלישי מחזיק את הכלי לתוכו מכניסים את הקומץ ומקדשים אותו.
אמר ליה: ותהא צריכה שלושה עשר כתמיד!
ענה לו אבימי שאמנם כך. כמו בתמיד של שחר צריכים שלושה עשר כוהנים לעבודתה, כך במנחה יצטרכו שלושה כוהנים.
 
 

מהו המסר?

תוך כדי הסיפור המעניין למדנו מספר מסרים חשובים:
1. כל אחד עלול לשכוח לימוד שלמד, ואולי אפילו מסכת שלימה, גם רבנים גדולים כמו אבימי.
2. יש להבין מדוע לימוד של הרב בבית המדרש של רב חסדא התלמיד (כאן הפך להיות רבו של אבימי למסכת מנחות) יפיק תוצאות טובות יותר. אולי בגלל שאז ישאלו אותו פחות שאלות (תלמידיו נשארו בבית המדרש שלו). אולי בגלל שהרב (רב חסדא) ילמד טוב יותר כאשר הוא נמצא בבית מדרשו, ואולי האווירה ...
3. רב יכול (ואולי רצוי) למחול על כבודו, למען מטרות טובות כמו הצלחת לימוד חדש (מחודש). כמה תעצומות צריך לבצע מהלך שכזה, אך אנשים גדולים לא יראים מכך, ועושים את הדבר הנכון במקום הנכון.
4. אין ''לפחד'' מעשייה מרובת אנשים, כפי שלמדנו מקרבן התמיד.
 
 
 
המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]