מה הקשר לטומאה? / הרב אורי גמסון

חסידות על הדף

זבחים מג ע"ב

אחרים אומרים: וטומאתו עליו - מי שטומאה פורחת ממנו.

לעיתים, לאחר שנופלים בעניינים לא רצויים, יש תחושה שאין מה לעשות. הסטרא אחרא וכוחותיה חזקים מאיתנו. הם מלפפים אותנו סביב בצורה שלעולם לא נוכל להשתחרר מהם. אז מה באמת ניתן לחשוב ברגעים מייאשים כאלו?

תשובה נפלאה וחדה לשאלת חיים זו אומר רבי שמואל מסוכוטשוב (שם משמואל, מועדים, שבת תשובה תער"ב ד"ה "כתיב מה מקוה"), על בסיס אמירה זו המופיעה בסוגייתנו.

ההתייחסות במשפט זה לעזיבתה של הטומאה את האדם, מסביר השם משמואל, היא המפתח להבנת היחס שבין הטומאה לאדם.

"טומאה פורחת ממנו", זה ביטוי שאוצר בתוכו מסר: הטומאה לא באמת קשורה לאדם, וכאשר רק עושה האדם פעולה אחת של מגע עם מי המקווה, הטומאה פורחת ונעלמת כאילו לא הייתה קשורה אליו מעולם.

כך שכאשר אדם מרגיש שהטומאה עוטפת אותו ולא נותנת לו מנוח, עליו לזכור את המסר הפשוט והאמיתי כל כך: רגע אחד של טהרה, ותגלה שהטומאה פורחת ונעלמת והאני האמיתי שלך יתגלה כטהור וזך לחלוטין.

אלא שכעת נשאלת השאלה: איך מגיעים לאותו רגע של טהרה? מהו הסוד שיעיף ויפריח את הטומאה מאיתנו?

על כך עונה השם משמואל מסוד טהרתו של המקווה.

המים, שהם בעצם תוכנו של המקווה, מייצגים את הפשיטות, משום שמים הם מינרל פשוט ללא גוון או צבע, וכאן מסתתר קו הגבול שבין הטומאה והטהרה.

הסיבוך, המורכבות והתחכום הם בני משפחה אחת – משפחת הטומאה. יסודה של הטומאה מתבסס על כך שהאדם מתחיל לחשב חשבונות, ולהסתבך עם עצמו, ואז כל גרגר חול קטן נדמה לו כמו סופת חול עצומה.

אולם, כנגד כל אלו עומדת הפשיטות. המקום שבו הדברים הם בדיוק כפי שהם, פשוטים, בהירים וברורים. ללא תסבוך וללא תחכום, ממש כמו המים.

כאשר אדם מחזיר את עצמו למקום הפשוט, לתשובות הפשוטות, למחשבה הפשוטה ולמקום האמיתי, נטול הגוונים הצעקניים והרועשים, שם הוא מגלה שהוא בעצם חתיכה אחת של טהרה צרופה, והטומאה מעולם לא הייתה חלק מהותי ממנו.

עלינו רק לעשות את הפעולה המתבקשת – לחזור לעצם הפשוט והטהור שלנו.